מתנתה של ארטמיס.

"קחי זאת, זה ייתן לך תקווה." היא אמרה, שמלתה הכסופה מתבדרת סביבה מהרוח הנושבת, בוערת כמו אלפי כוכבים.
הבטתי בה בחוסר הבנה, בעיניה הכסופות כזוג כוכבי צפון יפהפים, שערה החום כיסה את מסגרת פניה הילדותיות כווילון. למרות שנראתה כילדה, עיניה היו בוגרות ואפילו מעט מותשות.
"תקווה? דבר שכזה אינו קיים." מלמלתי באותו רגע, בוהה בכדור הבדולח הקטן שבידיה הדקיקות והמוארכות. בתוך הבדולח לא הייתה עיר קטנה שמכסים עליה שלג עם הזזה של הכדור, ראו שם את החלל, מליוני כוכבים נפרשו על הכדור הקטן, מנצנצים על רקע שחור – החלל. לראשונה כאשר ראיתי את הבדולח נדהמתי, הוא היה כל כך מרהיב ביופיו.
"האמיני לי, יקירתי. התקווה קיימת באופן מועט, אך היא קיימת." לחשה לעברי האלה,"והיא בידייך, הגני עליה." האלה החלה לבהוק באור כסוף, וגופה הבהב לשבריר שנייה.
"אך גברתי, כיצד אוכל להגן על תקוות האנושות? איני אלא רק בת תמותה, איני נעלה בשום פנים ואופן." לחשתי בשקט, משפילה את מבטי אל הרצפה ולא נוגעת במתנתה החשובה, שאחריותי עליה.
ארטמיס הנהנה, וענתה בשלווה:"הנך בת תמותה, אך לבך טוב."
אני רציתי למחות, אך ארטמיס קטעה אותי. האלה הניחה בכפות ידיי הרועדות את הבדולח היקר.
"זמני תם. שמרי על מתנתי לך, ואולי הגורל יאיר פנים ונתראה שוב." ארטמיס שרקה, ומהשמיים השחורים כלילה, נאסף מהכוכבים, הגיעה מרכבתה של ארטמיס. מרכבתה בצבע כסף המגולפת באלפי ציורים יפהפים, רכבה על פניי האוויר רתומה לצבי חינני, הרודף אחר הכוכבים במטרה להגיע לארטמיס. פרוותו של הצבי, הייתה כסופה ומעט לבנה, מלאת נקודות בוהקים שמאירים את שמי הלילה ככוכב זורח.
מילותיי לא יצאו מתוך פי, האלה עלתה למרכבתה, צועדת בקלילות. האלה העיפה אליי מבט אחרון, בעיניה הכסופות נראה שבריר מהתקווה שנתנה לי.
"שמרי על התקווה." היה משפטה האחרון שאמרה לי.
היא חצתה את שמי הלילה וברגע לאחר מכן, הבזק אור אדיר כיסה את השמיים השחורים, עיניי היו עצומות. כאשר פקחתי את עיניי, גיליתי שהבדולח גם הוא זורח באור כסוף, כמו גופה של ארטמיס.
זה ייתן לי תקווה, אמרה. דבר שאני כה זקוקה לו – תקווה.