מלכת השאול – פרק 3
מקריה ידעה כבר שאין לה צורך יותר בהדרכה קולית מסתורית אם ללכת או לא. היא הבינה לבד שעליה לפסוע בלא הססנות אל תוך החדר המרתיע, שהיה יותר מפחיד מהסיוטים הכי איומים שפובטור היה מסוגל לייצר. כל החדר היה אפל וחשוך פרט לנקודות אור סגולות שהלכו והתגברו והפכו למעין קרניים שקראו למקריה ללכת לעברן. היא אף חשה אותן מלפפות את כפות רגליה, הקרניים משכו אותה אליהן כאילו היו חוטים. בהיותה ממש במרחק שהות בתוך האורות הסגולים, חשה מכת חום בלתי מתוארת. קרני האור הפכו ללהבות סגולות שהתכהו ככל שחשה ששרפו את גופה יותר ויותר. היא החלה לאבד הכרה ולבסוף נפלה אל תוך שינה.
כאשר התעוררה, היא מצאה את עצמה למרגלות כס מלכות עצום ורם כאשר מסביב לה ולכס המלכות השחור להבות סגולות-כהות, אותן הלהבות שחשה שבערו בה וגרמו לה לאבד את ההכרה. לא היו מלים בפיה. היא חשה פחד מעמיק שלא חשה מעודה לפני כן, אך ידעה כי לא הגיעה למקום מסכן חיים. היא ידעה שאם הייתה כוונתם לפגוע בה, היו עושים זאת ממזמן.
לפתע, דמות צנומה בעלת שיער מקורזל ושחור שכיסה את פניה זינקה ממעלה מושב המלכות הרם. הלהבות כמעט כבו למשב הרוח שהביאה עמה הדמות, אך שבו לבעור כהרגלן כאשר היא עמדה לומר דברים בפני מקריה. הדמות הסיתה את שיערה הרב מפניה לאחור.
"ניקס", פלטה מקריה בפליאה רבה. עיניה בהו אך ורק באלה רבת העצמה. עיניה היו סגולות ובוהקות כעיניו של פובטור. לגופה הלבן והחיוור באופן מוגזם עטתה גלימה סגולה כהה שחשפה לא מעט מגופה וסייעה לה לנוע באופן בלתי מוגבל.
"אנחנו כבר מכירות מקריה, אין לך מה לחשוש", היא חייכה והושיטה ידה ללחוץ את שלה.
חושיה אמרו למקריה לא להושיט ידה ללחיצה.
"את צודקת שאסור לך לגעת בי, פן תשרפי", אמרה ניקס בעוד החיוך שענדה על פניה רק הפך מתוח יותר.
"למה אני פה?" מקריה פצתה פיה.
"אמרי לי מקריה, האם את יודעת מדוע לא היה ביכולתך להפסיק לבכות לפני שהגעת לכאן?" ניקס פצחה בשאלה.
"קללה או דבר מה", היא ענתה.
"את יודעת מי הטיל עליך את הקללה?"
"פרספונה המקוללת", היא ענתה.
"מה אם אומר לך שאת טועה", ניקס התיישבה על הרצפה, נשענת עם גבה על מרגלות כס מלכותה.
"אני לא טועה. היא זו שהפכה את אמי לעץ מנתה! היא זו שהרסה את חיי! כך לפחות אמרה לי הקטה", קולה התגבר כשהנושא החל לחלחל ללבה.
"הקטה היא שפחה של זה שהטיל עליך את הקללה", ניקס רמזה לה.
"אבי בחיים לא היה מטיל עליי קללה! את לא יודעת אילו סיפורים שמעתי עליו כדמות אב מכולם!" אמרה מקריה בהגינות.
"סיפורים על העבר, כן. הוא אהב אותך יותר מדי, בשל כך הוטל עליך כישוף מטופש ביותר לפי פקודתו. את מכירה את הפרח על שיערך כבר נכון? את יודעת מה היה צבעו במקור?"
"כן, אני יודעת שהוא היה לבן, ואני יודעת שפעם היה לי שיער זהוב ולא שחור, אני גם יודעת מה הקללה ומי קילל אותי", מקריה הפכה לרוגזת.
"אבל את חושבת שפרספונה קיללה אותך", היא ענתה.
"זו הייתה פרספונה!" מקריה המשיכה.
"אביך רצה שתהיי בתולה לעד, לא פרספונה!" ניקס התרגזה בעצמה והלהבות שעקפו אותן עלו וגדלו.
מקריה נרתעה ושתקה, פניה התחוורו שוב ורעד נכנס בה. אולם היא במהרה התעשתה על עצמה והשיבה ברוגע: "אם כך את אומרת".
"כל עוד הפרח שעל ראשך היה לבן, היית תינוקת שקטה. לפני כן, לא פסקת מבכי. זה הוא הפרח שאמך ענדה על שיערה טרם קוללה והפכה לעץ", ניקס המשיכה.
"ובכן ו?"
"כעת הוא אדום וטמא, הוא גם לא אותו הפרח שענדה אמך על שיערה ולכן שב הבכי שלא פסק כאשר רק נולדת. לך ולאמך ישנו קשר כביר יותר מאשר לך ולאביך", ענתה ניקס.
"אבל אין דרך להשיב את אמי לצורתה הקודמת! האמיני לי ששאלתי את כל מי שיכולתי!" מקריה החלה לבכות, אך הייתה לה עדיין את אותה השליטה החדשה והמוזרה עליו שניתנה לה מעת היותה בטרטרוס.
"ישנה דרך, אבל לאף אחד לא היה הצורך. את מוכרחה להבין, כל מי שסבב אותך בילדותך היה תחת חסותו של האויב הכי גדול שלך"
"אבי הוא לא האויב הכי גדול שלי! זו פרספונה! פרספונה אשמה בהכל!"
"היא אשמה בחלק, אבל תוכלי להבין אותה. היא הרי נחטפה והוכרחה לשהות בעולם אליו היא לא שייכת, על ידי לא אחר מאשר אביך", הסבירה ניקס.
"הוא לא היה עושה דבר כזה!" מקריה נפעמה.
"כולם יודעים שהוא עשה זאת, למעשה, הדבר לא הגיע לידיעתך כי כולם בעולם שלך משרתים שלו"
"הוא לא היה עושה דבר כזה! אני יודעת!" מקריה המשיכה בבכי המתפרץ שלה.
ניקס שתקה. היא הבינה שכל ניסיון להבהיר לה את המציאות לא יניב דבר. אז היא העדיפה דרך אחרת.
"שימי לב", היא אמרה ופתחה את כף ידה. מתוך כף ידה של ניקס יצאה שוב להבה סגולה, אך היא הפכה למעין חזיון עבר. למעשה נפתח חלון שאפשר למקריה לראות את אשר אירע בחייה שהיא לא ידעה.
בסיום החזיון, הבינה כי אפילו התאהבותה הראשונה באנגליוס הייתה מעשה התערבות.
"היא עדיין אשמה!" צווחה מקריה בבכי.
"נכון, אבל על הפרח אחראי אביך, לא היא", ניקס חתמה את דבריה ושילבה ידיים.
"מה עכשיו?! לשם מה הראית לי את זה?!"
"אני לא רוצה שתביני לא נכון, האדס אינו רע. הוא פשוט לא שפוי, הוא נותן לרכשנות וקנאה לשלוט בו יותר משהם שולטים בפרספונה. הוא חי עם אישה שלא חפצה בו מעולם, אין להם אפילו צאצאים משותפים", ניקס נימקה.
"מה זה קשור אלי?!"
"עליך להרוג אותו", סיכמה ניקס.
"אני בחיים לא אעשה דבר כזה!" מקריה רתחה מזעם.
"עליך להרוג אותו ולרשת את כס מלכות השאול!" צרחה עליה ניקס.
"אבל למה?! למה את רוצה להרוג אותו?!" היא השתטחה על הרצפה מרוב פחד, אוחזת עם ידיה בראשה.
"משום שזו הנבואה", אמרה ניקס ברוגע הפעם.
"מי אמר?!"
"המוירות קבעו. זה יקרה במוקדם ובמאוחר יותר, וזו תהא את או מלינואה! מה את מעדיפה?"
"מלינואה? למה שהיא תרצה להרוג אותו בכלל?"
"את יודעת מי קרע מעליה את עורה?! את יודעת מדוע היא עוטה גלימה שחורה ומסכה אשר מכסות את כל גופה?!"
"הוא אביה והיא גם הבת של פרספונה… למה שהוא יעשה דבר כזה?!"
"כי הוא לא אביה! היא בתו של זאוס שהתחפש להאדס! ומה האדס עשה כשגילה על כך? את מי הוא העניש? הוא לא העניש את אחיו, וגם לא את רעייתו שהם האשמים היחידים בסיפור הזה! הוא העניש את בתם שחוץ מלהיוולד לא עוללה דבר!"
"טוב הוא אל השאול בכל זאת, עליו להיות אכזר", מקריה שנרגעה החלה להסביר לעצמה בהגיון התנהגות שגויה.
"הוא פחדן ונשלט וחסר עמוד שדרה! אם את לא תהרגי אותו ותרשי את כסאו, מלינואה תעשה זאת ובדרך תענה ותהרוג אותך!"
"למה פשוט לא להרוג את מלינואה? לא שאני מציעה לשלוח אותי דווקא לעשות את זה"
"חמדתי, הדבר הראשון שאת הולכת לעשות זה להרוג את מלינואה. את תאלצי להבין שאם לא תנהרי לדרך הזו, את תשובי לעולם האפל באמת שלך, בו את מבודדת כאשר כל מי שיש לך הוא אב מטורף ושלא תהא באפשרותך היכולת להפסיק לבכות כמו כאן", ניקס אמרה.
מקריה נאנחה. היא ממש לא רצתה להתחיל במסע הרג של האנשים שהכי קרובים אליה, ומאידך ניקס גרמה לה לראות את הנקודה שמבהירה כי קרוביה לא באמת קרובים וחייה הם לא באמת חיים. בנוסף על כך, סוף-סוף חשה חופשיות לבצע, להחליט בעד עצמה מה לעשות ומה לא, היא כבר לא הייתה מוגבלת מטעם תפקידה ובכייה הבלתי פוסק. היא לא באמת הכירה את מלינואה, רק שמעה עליה כמה מרשעת ואכזרית היא. היא גם לא הכירה את הסיפור שסיפרה לה ניקס. היא באמת האמינה שהיא בתם של האדס ופרספונה, אולם מעולם לא הבינה מדוע לא שכנה עמם בטירה או מעולם לא ביקרה.
"אעשה את זה", היא אמרה.
"מצוין", ניקס חייכה ולהבותיה הסגולות כיסו את כל מקדשה, בלעו הכל, כולל אותה ואת מקריה.
תגובות (5)
כאב ופחד, מתייצבים למשימה!
https://vignette.wikia.nocookie.net/parody/images/d/d4/Hercules-disneyscreencaps_com-4248.jpg/revision/latest?cb=20131218190432
רק רציתי לציין שגם אני מפתח עולם לסיפור שאני כותב, וגם בו ניקס מקבלת מקום מאוד רציני של כבוד! כשראיתי שהסיפור שלך על ניקס, הייתי מוכרח לשבת ולקרוא.
באופן דיי משעשע, גם בסיפור שלי האולימפיים הם "החבר'ה הרעים", גם יש נבואה, ועוד ועוד. זה רק מוסיף שמן למדורת ה-"למה לא להמשיך את הסיפור שלי או לפרסם אותו".
עכשיו למה שכתבת…
אז קראתי את 1-3. אני חושב שהם נחמדים מאוד, קיבלתי משהו מאוד שונה ממה שציפיתי לו – לאו דווקא לטובה או לרעה. פשוט… שונה. השיחות של מקריה עם "כאב ופחד" (סורי, זה נדבק בי) היו מעולות, והשיחה עם ניקס… לא יודע, משהו התפספס לי שם, קשה לי להסביר. אולי הגילוי המפתיע לא היה מספיק בשבילי. לא יודע, אני שם לב שלאחרונה בכל ביקורת שאני נותן אני מקבל קאונטר דיי רציני שמבטל אותה אז אני פשוט מרים כתפיים ומהנהן.
אגב, מתוך סקרנות לאחר שקראתי את הפרק חיפשתי מידע על מאקריה. בתור חובב של מיתוס יווני בעצמי הייתי מופתע שלא שמעתי עליו, ואז הבנתי למה: היא מיתוס מאוחר, שנכתב בלקסיקון הביזנטי (1000 אחה"ס) של סוּדָה. חידשת לי!
אני אסביר טיפה לפני שאתייחס בכל הנוגע לעניין של כאב ופחד אל מול שבט החלומות (ה Oneiroi = משמע חלומות ביוונית): הם לא אותן הישויות. שבט החלומות הנם ילדיה של ניקס האחראים כל אחד מהם על נישה אחרת בחלום וצורתם האמיתית היא של שדים מכונפים למרות שביכולתם להחליף צורות לכאלה של יצורים אחרים. הראשון הוא מורפיאוס, אל החלומות לכשלעצמו, הוא מסוגל לקחת צורתם של בני אדם בחלומות (כלומר אם הופיע לך מישהו בדמות אדם בחלום, הדבר פורש כך שמורפיאוס הופיע לך בחלום דאז בימי יוון העתיקה). השני הוא פובטור (לא פובוס שהיה האנשה של הפחד, ואם כבר משווים אותו לדמויות בהרקולס, אז לפחד קראו Panic בגרסת המקור האנגלית, משמע פאניקה, מקרה קיצון של פחד), פובטור הנו אל הסיוטים, הוא אחראי על החלום המפחיד שחולם עליו אדם בלילה, אבל לא לפחד בכללותו. השלישי הוא פנטזוס שלמעשה אחראי לכל החלומות הלא רציונליים שיש לאדם. בכל אופן אין להשוות למרות שזה סרט חמוד וממש אהבתי אותו.
לגבי השיחות עצמן, השיחות שהיו למקריה עם שבט החלומות השאירו רושם חיובי מאחר וארבעת הדמויות הן דמויות מפתחות ומתפתחות (פובטור ומקריה בפרט). ניקס דמות מפתחת אך לא מתפתחת וכך (סורי על הספוילר) גם דמויות אחרות עם כוח רב בממלכת השאול. יש כאן מעין רציונל, ניקס היא אלה כוחנית ומוכרת שאין לה צורך להוכיח את עצמה, כולם מפחדים ממנה והיא כבר בססה את מעמדה, כך גם הדמויות האחרות שעתידות להופיע, בדומה לניקס. מקריה לא כזו, היא לא אלה מוכרת (בגלל הסיבות שכבר קראת עליהן), אך זה גם רלוונטי לסיפור. יש לה צורך לבסס את מעמדה והדמות היחידה שמניעה אותה לעשות זאת היא ניקס. עכשיו לגבי "הטובים" ו"הרעים" בסיפור, זה נכון שלניקס יש מניעים שנשמעים שליליים מאוד, אבל רושם זה נוצר עוד טרם ההכרות עם הדמויות שעמן ישנם עימותים. אני לא חושבת שיש כאן טובים או רעים, והאמת שזה בדיוק מה שאני מנסה להעביר; כשחושבים על טרטרוס, שהוא השאול בעולם המיתולוגיה היווני, חושבים על מקום שטני ומדורדר שהכל בו רע. ולכן אני אשאל את השאלה הבאה: האם בשכונת פשע מדורדרת, כולם פושעים? והאם כל מי שגר בשכונות המפוארות בעולם הוא אדם טוב?
בתשובה לשאלות האלה, ניתן להבין כי גם פה אין רק טובים, שבמחשבה ראשונה הם אלי האולימפוס, או רעים שהם שוכני השאול, זה מסורבל יותר ולכל דמות הצדק שלה.
בכל מקרה, סליחה על החפירה, ממש מודה לך על ההתייחסות ושקראת עד כה את הסיפור שלי. שמחה שחידשתי לך! (:
כן… זה לא הולך לעזור לך, אני עדיין הולך לקרוא להם "כאב ופחד" חח. אני יודע טוב מאוד על הרקע של האונירואי, אבל בשבילי הם יישארו כאב ופחד. התדמית כבר נדבקה, מאוחר מדיי חח. אין כאן שום זלזול – פשוט… את יודעת איך זה עובד.
תראי אם להיות כן אז בסיפור שלי כל האלים והצאצאים שלהם דיי רעים, אז זה לא כאילו האולימפיים ספציפית רעים חח. גם ת'אמת שלא חיפשתי בסיפור טוב ורע – פשוט שהדיאלוג הרגיש לי "שטוח", זה הכל. אני מקווה שאני ברור כי הרבה פעמים אני מקבל את זה שאני לא.
זה מעניין, כי טוב ורע זה קונספט שהפילוסופיה היוונית התלבטה לגביו הרבה. מהו טוב? מהו רע? האם שניהם קיימים בכלל? מהי המידה הטובה וכו'. עולם שלם שאפשר לחקור במיתוס יווני אם תשאלי אותי!
מחכה לפרקים הבאים בכל מקרה. החלטתי שאני הולך להגיב על כל סיפור פנטזיה שעולה באתר הזה כדי לקדם כתיבת פנטזיה. ממש חסר לי.
חחח הכל סבבה סתם חפרתי, אולי יש אנשים שצריכים את ההבהרה הזו, למרות שלא ניראה לי שיש הרבה אנשים שיש להם כוח באמת לקרוא את כל התגובה שלי למעלה. ספרות פנטזיה היא באמת הסוגה שלטעמי הכי כיף לכתוב, ספציפית בסיפור שלי אני כן נשענת על המיתולוגיה היוונית ועל מקורות ספרותיים אחרים שדומים או תומכים בה, אבל לרוב היא המצאות (גם הוספתי המצאות משלי), התנתקות מהמציאות, זה פשוט כיף. כיף גם לקרוא ספרות פנטזיה, וגם אני חושבת שהיא דלה יחסית בארץ (למרות שבאתר הכי די שכיחה לפי מה שיצא לי לראות). אם היה לי יותר זמן פנוי גם אני הייתי פשוט חורשת את האתר אחר סיפורים מסוגה זו, או מכל סוגה אחרת, אולם בקושי יש לי זמן אפילו לכתוב, בגלל זה ניצלתי את המעט שהיה לי בזמן האחרון לכתיבה. בהצלחה בקידום סוגת הפנטזיה באתר!
אז מתי היא תהרוג אותה?