מלכת השאול – פרק 2

בפאתי הדרך המפותלת והחשוכה החלו להבהב אורות סגולים שהעידו אודות בשורת ההתקרבות למשכנה של ניקס, החזקה באלים. מורפיאוס שחרר אותה משלשלאותיה ואמר לה לפסוע בעקבות האורות.

"לבד?" היא תהתה והביטה אחורה אל תוך עיניו של פובטור, מחפשת מישהו שיציל אותה מן הסיטואציה.

"פחות בודדה משהיית לפני שהגעת לכאן, לא תהיי", פובטור אמר וחייך אליה.

באי-וודאות רבה, אך בפחות חשש, היא פנתה אל כיוונו של זקיק אור סגול שבהק, נעלם ולאחר מספר שניות הופיע במקום אחר ועליה היה לצעוד בכל פעם אל כיוונו בכל מקום בו הופיע.
זקיקי האור הסגולים הובילו אותה לאחר מסע לא קצר במבוך שיחי ורדים סגולים בזמן שהרגישה שלא נע אל פתח הכניסה למקדש, אשר מדרגותיו נראו כאינסופיות מבעד לשער המקדש הגבוה והשחור. היא הביטה מעלה לענני השחור במה שהיה אפשר לקרוא לו שמיים, שמא תקרת טרטרוס. קצה המקדש לא היה אפילו ניכר לעין המתבונן מלמטה. יש האומרים שקצהו מגיע עד למרעות האספודל, כך לפחות שמעה מאנגליוס שהיה זה מקום משכנו.
דלת שער המקדש נפתחה אט-אט.

"צעדי קדימה", שמעה קול לחש אומר לה. היה זה אותו קול שהוביל אותה אל טרטרוס מלכתחילה.

"אל חשש, לא אעולל לך כל רע", המשיך הקול להרגיעה מאחר והליכתה הייתה מאוד הססנית וחשדנית.

מאחר וחשה שאינה מתקדמת, הגבירה את מהירות צעדיה ואף החלה בריצה קלה במעלה המדרגות. היא כמעט נפלה כאשר ענן שחור התפוצץ מספר מדרגות מעליה. לאחריו הופיע פובטור המכונף.

"אני לא ממשיכה, אני יורדת מכאן!" היא צווחה מהלם. כל גופה רעד ופניה חוורו.

"אני מצטער," הוא צחק ללא שליטה, "זו ממש לא הייתה הכוונה שלי להפחיד אותך הפעם. האמת שרציתי להציע לך עלייה מהירה יותר", הוא אמר והושיט לה יד.

"לא תודה", היא אמרה.

"זו עלייה ממש קשה, את באמת רוצה להרוס את כפות הרגליים?"

"כלום לא עומד בפני מי שבדמו אל", אמרה והמשיכה את עלייתה בנחישות רבה.

"יש בך גם מן התמותה!" אמר והספיק להיעלם באותו האופן בו הופיע.

היא התכווצה מעט למשמע מילותיו, אך המשיכה בעלייתה. היו רגעים בהם חשה את הקושי הגופני והרצון פשוט להתיישב במקום ולוותר, אך מילותיו של פובטור לא הפסיקו להדהד בראשה והיא חשה שעליה להוכיח להפך, לאגור את הכאב ולהשתמש בו ככוח המניע אותה לעלות מעלה בדרך כמעט אינסופית. לבסוף הגיעה למקום מושבה של ניקס. היא התנשפה מפנים גופה, אך הצליחה להסתיר זאת. היא חשה יותר אלה מן האלים.

"שלום!" פובטור צץ שוב מתוך הענן המתפוצץ שלו.

"אני לא הבנתי. לא השארתם אותי במכוון ללכת לבדי?" מקריה כבר מאסה במה שהיה נראה כשטויות מצדו.

"הם השאירו כי אין להם מה לחפש פה. האמת היא שגם לי אין מה לחפש כאן, אני סתם חושב שלא תזיק לך חברה. בחיים לא היית בטרטרוס לפני כן, איזו מן דרך זו לארח?" הוא אמר בעודו מתהלך לצדה.

"לפעמים עדיף בדידות מאשר חברה רעה", אמרה ושילבה ידיה.

"את חושבת שאני רע?"

"אתה שד מכונף שבאופן די מובהק פשוט נהנה להתעלל בי ואפילו צוחק מזה"

"אני לא הייתי מגדיר את זה כמתעלל… בואי נגיד שאם הייתי באמת משתמש בכוחי, היית כנראה קופאת בפינה ולא נעה ממנה מרוב פחד, כי זה בעצם מה שאני עושה. אבל אם את חשה כך-"

"מה זאת אומרת, מה אתה בעצם עושה?"

"חשבתי שאת יודעת! יוצר הסיוטים האחד והיחיד! הדבר הכי מפחיד שאי-פעם חלמת עליו? ובכן אני יצרתי אותו", הוא חייך.

"כן די ידעתי מה אתה עושה… פשוט לא ידעתי עד כמה אתה נהנה מזה", היא המשיכה אותו.

"אני למדתי ליהנות מזה. ההנאה היא נספח בסך הכל, בלעדיה פשוט לא הייתי מסוגל לקחת את העול הזה עליי", אמר.

"ליהנות מכאב של יצורים אחרים משמעו להיות רע, לכן אתה רע", היא קבעה.

"כאשר תפגשי יצורים רעים באמת, ואני מניח שאת עתידה לפגוש כאלה, תביני שטעית", טען פובטור.

"בוודאי שאני עתידה לפגוש אותם, אני במעמקי טרטרוס, המקום הכי אפל ורע בעולם", אמרה.

"תופתעי לגלות שהיצורים הכי אפלים ואכזריים שאי-פעם תפגשי, שוכנים דווקא במעלה ההר המוערץ ההוא", הוא אמר ועצר לפני שהם עמדו להיכנס מבעד לדלת מתכת שחורה ועצומה.

"מה עכשיו?" היא הביטה אל תוך עיניו הסגולות-מבריקות.

"את דופקת, מחכה שהדלת תפתח ונכנסת", הוא אמר ונעלם בענן מתפוצץ כהרגלו.

"סתם כך?!"

הוא הופיע שוב למאית שנייה מתוך ענן מתפוצץ ואמר: "כן", ונעלם שוב מיד לאחר מכן.

היא שאפה אוויר לראותיה, נאנחה ודפקה על הדלת בחוזקה מידתית. הדלת נפתחה והקול הנשי השקט הורה לה להיכנס.