מלחמת החצויים- פרק 6

קפצתי מהמיטה והתלבשתי. תפסתי בתיקים הסגולים הזהים שלי ורצתי החוצה במהירות. הגעתי לאמצע המחנה מתנשפת, הרגליים שלי כאבו וקיללתי חרש את האיש שגרם לזה שהביתנים יהיו רחוקים ממרכז המחנה. "חשבתי שכבר לא תבואי." אמר עידו ועזר לי להתיישב על דיאבולו (בחיי שהוא ענק יותר מכל דרקון אחר שראיתי במחנה) מאחורי אניס ולפני האנטר. "שאני אפסיד את המסע שרוב הסיכויים יגרום למותי?" שאלתי ואספתי את שערי לזנב סוס גבוה, "נראה לך?!" אמרתי בסרקזם מובהק. עידו צחק ועלה על הדרקון הלידי מקדימה. "איפה כולם?" אמרתי כשראיתי שאין שום ילד בחצר, כולם בביתנים. "מתכננים את הלוויה שלנו." ענה דרייק בצחוק, אניס צחקקה. "המדריכים לא מרשים להם לראות אותנו עוזבים." סיפרה לורן וסידרה את החרב בידה. "באסה, רציתי להיפרד מכמה ילדים." מלמל וויל ודפק את ראשו על גבו של דרייק שישב מלפניו, דרייק לא התלונן בהתחלה, עד שהוא זז קצת ימינה והראש של וויל נפל על הגוף של דיאבולו. "לקחתם כל מה שאתם צריכים?" שאל עידו והעיף מבט אחורה, אל שאר 5 החצויים האחרים. "יש פה צידה לדרך." אמרה לורן וטפחה על תיק הגב הכהה שלה. "והתיקים של כל השאר זה בגדים." אמרתי והעפתי מבט אל שני התיקים המפוצצים בגדים שלי. "אוקיי." אמר עידו וחזר להסתכל קדימה. "דיאבולו." הוא אמר בשקט. הדרקון הלידי עף ובניגוד למה שחשבתי הוא הצליח להרים את כל המשקל די בקלילות. "לאן טסים?" שאל עידו. לורן חשבה קצת, "לדריאנה ג'יי." אמרה. "למי?" שאלתי בבלבול. "היא חצויה, בת אפולו, מדריכה לשעבר." סיפר האנטר, הוא נשען על הגב שלי ונמנם- ילד חכם. עצמתי את עיניי בזהירות ונרדמתי.
"בראד, אתה כזה חלשלוש." אמר קול נשי. היו כמה חצויים בביתן שלי שהתעוררו מדי לילה בצרחות מסיוטים, אבל עד עכשיו זה לא קרה לי. "את לא מבינה, מדיאה. נמאס לי להיות כזה. וחוץ מזה יאפטוס יהרוג את כולם, כולל אותך." אמר הנער הצעיר. הוא עמד במקום שחור ורק מקומו הואר, הוא היה נראה טוב- שיער חום, עיניים ירוקות, גוף שזוף וגדול. "אלוהים, בראד!" שאגה מדיאה, זכרתי במעורפל נסיכה שבגדה במשפחתה רק למען האהבה שלה. "אם הם יגיעו ליעדם…" התחיל בראד לומר. "אם הם יגיעו ליעדם וינצחו את הטיטאן, אתה ואני לא נהיה יותר מכלום. תעזור לי, בראד. תעזור לי למנוע מהם למצוא את הקלשון של פוסידון, הם צריכים את שלושת הכלים, בלי אחד מהם זה פשוט לא יעבוד." אמר הקול. ואז מבין הצללים יצאה אישה, גבוהה, מרשימה, עיניה בצבע ירוק עז, שיערה בצבע שחור ועיניה מביעות את כל הטינה והזעם שיש בה. באד הביט ישר בעיניה, "לעולם לא." אמר בקול נוקשה. מדיאה צעקה בכעס, "תיזהר, בראד אלרון, חייך מעכשיו יהיו נתונים בסכנה!" צעקה באיום.
"בוקר טוב, גברת האנה." אמרה אניס וניערה אותי מגבה. מצמתי בעיניי כמה פעמים, בדיוק נחתנו ליד פארק שומם. "תאכל הרבה." אמר עידו לדרקון, ירדנו בגלישה מהגב של דיאבולו והוא עף לגובה ונעלם. התקדמנו לכיוון בית מלא ציורים, על הקיר, על המדרכה, על הגדר, על התריסים של החלונות. עידו הלך ראשון, הוא דפק בדלת הבית והתרחק, מכניס את כולנו לשדה הראייה. את הדלת פתחה אישה עם שמלה עד הברך בצבע כחול, חגורה חומה במותן, מגפיים גסות שחורות עם ניטים עד קצת מעל לקרסול ושיער בלונדיני אסוף בגולגול. "דריאנה." אמרה אניס בחיוך. "היי, חברים!" צהלה דריאנה וחיבקה חלש את כל החצויים, כולם חוץ ממני. "דריאנה, זאת האנה, בת פוסידון." אמרה אניס בחיוך. שלחתי יד ללחיצת יד נעימה אבל דריאנה צחקה וחיבקה אותי. "תיכנסו, חמודים." אמרה.
הסלון של דריאנה היה מזמין ויפה, ציורים מילאו את הקירות. "מה אתם מחפשים בעצם?" שאלה דריאנה ולגמה מכוס התה שלה. "אנחנו לא…", "את הקלשון של פוסידון." קטעתי את דרייק. דריאנה נרתעה, גם חבריי למסע נראו מבוהלים. "חלמתי חלום. על מדיאה ונער בשם בראד, היא אמרה לו שאסור לנו למצוא את הקלשון של פוסידון כי בלי שלושת הכלים זה לא יעבוד." הסברתי. נשימתה של דריאנה נעתקה, היא נעמדה ומיהרה לעמוד ליד הקיר שלה. בזהירות היא עברה עם האצבע שלה אחרי כל ציורי הקיר העגולים. "שלושת הכלים." אמרה דריאנה בחולמנות. תא בצורת חלון קטן נפתח בקיר, דריאנה שלפה במהירות 3 מקומטים וישנים. היא חזרה לסלון והניחה אותם על השולחן, "אלה שלושת הפריטים." אמרה והצביעה על הציורים- באחד נראה קלשון- הקלשון של פוסידון, בשני נראה ברק או יותר נכון חרב בצורת ברק- "הברק של זאוס." הבין עידו. "הברק של אבא." מלמלה אניס. בשלישי נראה מוט ארוך וחסר משמעות. "מה זה?" שאלתי. לורן נאנחה, "זה המוט של אבא שלי." ענתה. "לא המוט האמיתי. כל אלה הם דוגמיות חלשות יותר מהמקוריות שיצרו 3 האלים האולימפיים הכי חזקים, במקום חצויים ואל אפשר להשתמש בפריטים האלה, הכוח שלהם ביחד זה כוח ששווה לאל." הסבירה דריאנה. "ככה נוכל להביס את יאפטוס." האנטר אמר. "איפה אנחנו מוצאים אותם?" שאל וויל בקשיחות. דריאנה שירבטה מילים על הדפים ונתנה אותם לעידו, "תשמרו על עצמכם." אמרה במסתוריות.