מלחמת החצויים- פרק 26

מדיאה הייתה בהלם, היא לא הספיקה לקלוט מה קורה. אבל אנחנו? לא חיכינו שנייה, פרצנו במלחמה. העפתי גל מים ענק שהפיל את מדיאה מהכס אל הרצפה. "טיפשים!" צרחה מדיאה, מעורערת ומבולבלת היא נעמדה. אבל עידו ואניס בשיתוף פעולה יפה של בני זאוס הפילו עליה את מנורת הזהב. המכשפה נפלה על הרצפה מתחת למנורה. "חצויים… עלובים…" התנשפה מדיאה, היא הדפה בקסם את המנורה מעליה אבל לא הצליחה לקום. רק אחרי כמה שניות הבנתי שזה בגלל שוויל ודרייק תקעו חצים שהצמידו את מדיאה לרצפה. "תעזרי לי, לורן?" שאל האנטר את לורן. לורן הנהנה, נראה שלשניהם הייתה תוכנית. הם התיישבו ליד מדיאה, לורן פתחה למדיאה התשושה את הפה. "מה שלומך, מדיאה? חרא? כן, אני מכירה את ההרגשה." אמרה לורן בגועל. האנטר הוציא מהכיס שלו בקבוקון ירוק, "מתנה קטנה שלקחתי מהחברה שלך. איך קראו לה? אה, כן, ליז." אמר ואז שפך את כל תחולת הבקבוקון לפיה של מדיאה. מדיאה התחילה לזוע באי נוחות, לורן עזבה אותה ומדיאה ניסתה להיאבק. אחרי כמה שניות, מדיאה התחילה לצרוח, היא התפתלה וצווחה. "כואב? זה רק קצת, רק מה שנשאר לה." אמר האנטר בזעם. מדיאה רעדה, היא הזיעה ולרגע קטן וקצר מאוד ריחמתי עליה. "זה יעבור," אמרה לורן, "בעוד שעה." הוסיפה. דריאנה שפשפה את ידיה ואז נשמה עמוק, היא התחילה למלמל דברים אבל לא הבנתי כלום. "רגע, לא, לא, לא!" התחילה מדיאה לצרוח, היא התעלמה בכל כוחה מהכאב וניסתה לבלבל את דריאנה. אבל זה לא עזר דריאנה הייתה נחושה והיא מלמלה בלי סוף, מהר יותר ומהר יותר ומהר יותר. ואז צרחה אחרונה, מדיאה נעלמה בעשן שחור. "אלים מהממים, מה עשית לה?" שאלה אניס בחיוך רחב. דריאנה חייכה, "הכנסתי אותה לכלא של אימא שלי. הוא שוכן מתחת לכל הארמון, הוא קסום ויכול לעצור אפילו אלים. הקטה בנתה אותו. היא גילתה לקירקה את הדברים שצריך לעשות כדי להכניס או להוציא משם, קירקה לימדה אותי. אבל הכל חייב להיות באישור הקטה, היא מעולם לא סמכה על מדיאה ונתנה לי גישה להכניס אותה לכלא." סיפרה. חייכתי, כלא רב עוצמה שיכול לכלוא אלים מחזיק את מדיאה? מעולה.
~שבוע אחרי~
הנהר ביער שליד מחנה החצויים התחיל להיות המקום האהוב עליי. כמעט בכל יום נפגשתי שם עם החבורה וכמעט בכל ערב נפגשתי שם עם עידו. כשחזרנו למחנה כולם רצו לדעת הכול, אחרי שינה ארוכה (מאוד) החצויים באמת זכו לשמוע את הסיפור. רובם היו בהלם, אף אחד לא האמין שחבורה של כמה חצויים צעירים תנצח מכשפה אדירה. במשך שלושה ימים היינו צריכים לנהל את האי של קירקה, האנה מהחלום צדקה- זה היה סיוט. אבל קירקה חזרה לבסוף, היא אירחה אותנו יפה והבטיחה שמדיאה לא תשתחרר מהכלא לעולם. "אנחנו פשוט מדהימים." אמר האנטר ובלע עוד מרשמלו צלוי. ישבנו מסביב למדורה, הנהר זרם בשקט וג'וניור (גור הכלבים החמוד יורק האש שקירקה נתנה לדריאנה) התחבא מתחת לשק שינה של דרייק. "גם נורא צנועים." הזכיר וויל, האנטר צחק בזמן שהשאר לקחו בעצמם מרשמלו. אני רק נעצתי מבטים במדורה, ראיתי שוב ושוב את הפחד הכי גדול שלי- את פוסידון עומד וצועק עליי שאני בת נוראית. חשבתי על דריאנה, היא פחדה מעצמה. חשבתי על אניס, היא פחדה מזה שהיא תהרוג את החברים שלה. חשבתי על עידו, שפחד שהוא לא מספיק טוב. על האנטר, שפחד שכל מי שאוהב ימות. על וויל שפחד שהעולם ייהרס. על דרייק, שפחד מהפרידה מדיינה… "אלים, דרייק!" צעקתי פתאום. דרייק נרתע, "מה?" שאל בבלבול. "אני לא מאמינה ששכחתי!" צווחתי. דרייק נראה מבולבל. אניס פקחה את עיניה בהבנה, "שיט." מלמלה. "אז חושבת ש…" שאלתי אותה בשקט. אניס הנהנה, "ברור, גם היא רצתה." אמרה. דרייק ניסה להבין. "אה…" עידו הבין ואז הוא שרק. אחרי כמה שניות הדרקון הלידי הענק נחת בין העצים. אחרי עוד כמה דקות הוא עף חזרה ל… האמת שאין לי מושג. "דרייק," אמרתי, "מילה שלי זו מילה. אני רוצה שתכיר את…", "דרייק!" דיינה פרצה מבין העצים, קטעה אותי וקפצה על דרייק בחיבוק. היא לא נתנה לי לסיים. "דיינה!" אמר דרייק בהתלהבות. דרייק העיף אלינו מבט. "זה בסדר, אחי." אמר האנטר. "לכו דברו לבד." המשיכה דריאנה. דרייק אחז בידה של דיינה ורץ איתה לבין העצים. "הי," לורן אמרה לי, "את חושבת שהקנטאורים יאהבו את זה?" שאלה. הקנטאורים מנהלים את מחנה החצויים והם ממש מאמינים בחוקים שלהם,כולל ניתוק כמעט מוחלט לגמרי מבני האדם. "הם מסכימים רק משפחה." הזכרתי. וויל נחר, "זה לא שמישהו מקשיב להם." אמר. חייכתי, "אתם יודעים," אמרתי בשקט, "אני אוהבת את כולכם." הודיתי. "גם אני אוהב את עצמי." חייך האנטר. צחקתי, עידו התקרב אליי, "אותי את אוהבת הכי, נכון?" שאל. צחקתי, "כן, עידו, אותך אני אוהבת הכי." עניתי ונתתי לו נשיקה. "אנחנו צריכים שם."אמרה אניס. עידו התנתק ממני, "מה דעתכם על הארגונאוטים?" שאל. לורן נחרה, "עלוב." אמרה. האנטר חייך, "אני אומר, חבורת המרשמלו." אמר ובלע עוד מרשמלו. כולנו צחקנו. "יאפטוס, ענק או לא ענק, כדאי שתיזהר…" התחלתי לומר. עידו חייך, "חבורת המרשמלו הולכים לקרוע אותך." הוסיף. צחקנו שוב, זהו סיפורה של חבורת המרשמלו.