מלחמת החצויים- פרק 25

הארמון של קירקה היה ענק, כולו זהב נוצץ ומצופה באבני חן מפוארות. "אימא שלך יודעת מה טוב בשביל אישה." אמרה לורן לדריאנה והביטה בדלתות. דלתות עץ גדולות של ארמון. "את באה לביקור אצל קירקה לפעמים?" שאלתי את דריאנה. דריאנה הנידה בראשה, "הייתי פה אולי שלוש פעמים וגם זה לפני 6 שנים לפחות." ענתה. ניחשתי שזה הולך להיות מסובך. "שניכנס?" שאלה בהתלהבות מזויפת. שלפתי את קלשון פוסידון, "קדימה." מלמלתי.
הארמון היה מדהים, מלא בציורים, תמונות, פרטי אספנות, חדרים, אבני חן וזהב. "חדר הכס הוא שם." דריאנה הצביעה על דלת לבנה גדולה בצד שמאל. נכנסנו דרכה, חדר הכס היה נראה בדיוק כמו שאר הארמון רק עם כיסא מלוכה גדול מזהב. ישבה עליו אישה, עיניה החזקות הביטו בנו כמו פלדה, היא ידעה שאנחנו נבוא. "מדיאה." אמרתי בזעם, מדיאה צחקה, היא לבשה שמלה ארוכה וצמודה בצבע אדום ועל היד שלה הייתה טבעת עם יהלום כחול ענק. "ברוכים הבאים לארמון שלי!" קראה בקול מאיים ואז חשבה קצת, "בעצם הוא של קירקה אבל לא לזמן רב." הוסיפה. "את נוראית." אמרה אניס בקול בטוח, היא הביטה במדיאה וניסתה להיראות מפחידה. "ואת חצויה מסכנה ועלובה." החזירה מדיאה ואז כיווצה את עיניה, "מה אני מושכת את הזמן? בואו נפגע בכם." אמרה ברשעות ואז הרימה את ידיה. הכול החשיך.
עמדתי בתוך חדר שחור, מולי עמד גבר גבוה עם שיער שחור, עיניים כחולות- ירוקות כמו הים, קצת שרירים וקלשון כחול. "אבא." הבנתי. "אני לא אבא שלך," אמר פוסידון בקול תקיף, היה לו קול של חדשן ברדיו, "את עלובה וחלשה." אמר. עצמתי את עיניי, רציתי להאמין שזאת תחבולה של מדיאה אבל ידעתי שזה נכון, אני עלובה. "אתה נתת לי את זה." אמרתי והראיתי לו את השרשרת ואת הקעקוע, "איך פתאום אתה לא אוהב אותי?" שאלתי. פוסידון הביט בי מבט נבזה, כאילו הוא מתבייש להיות בקרבתי, "ציפיתי ממך לגדולות, נתתי לך את כל כוחי. אבל את? נשברת למראה חברייך נופלים. זאת מלחמה, ילדה, ובמלחמה מתים. רבים מחבריי נפלו, אך מעולם לא בכיתי עליהם." אמר בתוקף. "איך לך רגשות." מלמלתי. "לא, ילדה," פוסידון התכופף, "זאת את. חלשה, עלובה, עוד בת נכזבת לאוסף, חצויה טיפשה, עוד אכזבה." אמר. הרגשתי את עיניי דומעות, "אבל…" לא הצלחתי להמשיך, פרצתי בבכי כמו ילדה בת שנה. "כואב לי משכואב לי, רע לי שכל ילדיי הם אכזבה." אמר בגועליות. "האנה, אל תיתני לה." זה היה קול גברי, קול של גבר בטוח בעצמו. "אל תיתני לה לפגוע בך. זהו לא אני, אני סומך עלייך שתנצחי אותו. אין לך שום סיבה לפחד ממני, אני אוהב אותך האנה, את בתי." המשיך הקול. הבנתי מי זה, אבא, האמיתי. ניגבתי את דמעותיי, פוסידון המזויף רעד. "אתה אוהב אותי, פוסידון?" שאלתי את פוסידון בקול רוטט. "כמובן האנה. תסתכלי על היד שלך, על השרשרת שקיבלת ממני, על כל הדברים שעברת- אלה הוכחות לאהבתי אלייך, את החזקה מילדיי האנה, אני יודע שאת יכולה." אמר פוסידון בראשי. הסתכלתי ישר אל תוך עיניו של פוסידון, "פוסידון אוהב אותי, הוא סומך עליי ומכיר בי כבתו." אמרתי בביטחון. פוסידון המזויף כיווץ את עיניו, "אז למה את לא מכירה בו כאביך?" שאל. נרתעתי, הבנתי שאף פעם לא כיניתי את פוסידון אבא מכל הלב. "את מטילה ספק בכל העניין, את לא בטוחה בכל זה. את שואלת את עצמך האם פוסידון אמיתי, האם הוא באמת אביך." המשיך פוסידון המזויף. הרמתי את עיניי, פוסידון המזויף הוא הפחד שלי- הפחד שלי שפוסידון לא אוהב אותי, שאבא שלי לא אוהב אותי. נשמתי עמוק והרמתי את עיניי לשמיים, "אבא, אם אתה שומע אותי… אני אוהבת אותך." ואז הכול התנפץ לרסיסים.
עמדתי שוב בארמון של מדיאה, לידי עמדו חבריי, הם עמדו בביטחון ולא זזו, קצת בהלם. "הצלחתם!" צרחה מדיאה באימה. "הצלחנו?" אניס זקפה גבות, היא שילבה את זרועותיה ונראתה משועממת. "ניצחתם את הפחד שלכם, כולכם יחד." הסבירה מדיאה בתדהמה. חייכתי חיוך ניצחון, "ואנחנו הולכים גם לנצח אותך." אמרתי.