מלחמת החצויים- פרק 24

"איכס." אמרתי. זה היה קיקלופ ירקרק לבוש בביקיני כחול. "אוי, דוחה!" קראה אניס, היא כיסתה את עיניה בידה. "הוא צריך דיאטה." העירה דריאנה והצביעה על הקפלים הענקיים שבבטנו. נראה שהעטים הקטנים שלי לא יעזרו עכשיו. וויל תפס בחץ ובקשת שלו וירה היישר אל העין של הקיקלופ אבל הקיקלופ תפס את החץ, שבר אותו לשניים ופרץ בצחוק. "איפה הקשתים?" שאלתי מבולבלת את לורן שפעלה לאט מרוב חשיפה לכיעור טהור. "הוא עילף אותם איכשהו." אמרה והתכוננה עם החרב שלה. "הוא לא קיקלופ רגיל, קיקלופים רגילים הם מגושמים וטיפשים, הוא חכם בצורה מיוחדת." הוסיף האנטר. העפתי מבט לקיקלופ, הוא פעל בקלילות, התחמק מכל החצים והמכות שהנחיתו עליו, אפילו מאלו שמאחורה. "הוא לא פועל מעצמו," הבנתי לאט ואז עיניי נלכדו על העגיל שלו, עגיל קטנטן שנראה כמו צימוק ביחס לאוזן של הקיקלופ, עגיל עם סמל קטן של גיזת הזהב, "מדיאה שולטת בו!" הבנתי. נזכרתי בשיחה עם דריאנה, אם מכשפות יכולות להיכנס לי לראש… מה הבעיה שהם ישלטו לי בו? "ישנן מכשפות שצריכות חפצים כדי להשתלט למישהו על הראש ולשלוט בו, אני מניחה שהעגיל הוא החפץ." אמרה. הנהנתי, ניחשתי שפוסידון נושם בהקלה: "לפחות יש לה עין חדה". "אז כל מה שצריך זה להוריד לו את העגיל, פגיעה בעין ואין קיקלופ." דרייק הבין. דריאנה חייכה, "בדיוק." אמרה בשקט. האנטר לא בזבז רגע. הוא רץ היישר אל הקיקלופ, עידו נעמד בהיכון. "חכה, עדיין לא…" לחשה לורן לעידו. ואז האנטר הגיע 2 ס"מ מגופו של הקיקלופ, הוא קפץ למעלה. "עכשיו!" צעקה לורן. עידו הרים את ידיו, וויל ולורן רצו לצד השני של הקיקלופ כדי להסיח את דעתו מצד אחד, אני דרייק עידו ואניס רצנו להציק לקיקלופ משאר הצדדים. "ילד טי… אה!" הקיקלופ קטע את עצמו בצרחה, העגיל נתלש מאוזנו. אבל הקיקלופ לא היה ממש סתום בלי מדיאה, הוא טלטל את כל גופו וגרם להאנטר ליפול. "אהה!" האנטר צעק. "עידו!" צעקתי. אבל הקיקלופ בעט בעידו ועידו שכב על הרצפה והתפתל מכאבים. הקיקלופ תפס באניס וטלטל אותה בידו. "האנטר!" צרחתי. וויל ניסה לרוץ אליו אבל האנטר נחת על רגלו.
קלאק- האנטר קרס אל הרצפה ולפת את קרסולו. "אלים…" מלמלתי והתיישבתי לידו. הקרסול שלו היה מעוקם בצורה מחרידה, הוא נראה יותר גרוע מהקיקלופ. הקיקלופ רכן מעלינו, הוא הרים את ידו והרגע לפני שפגע בנו הוא נעלם באבק כחול. "תני לי לעזור." אמר קול נשי. הסתובבתי, אישה צעירה עם שיער זהוב מושלם, עור שזוף, עיניים ירוקות ושמלה אדומה עמדה לידנו. וויל לא הביע התנגדות, הוא נעמד והתרחק כמה צעדים. דרייק פינה לה מקום אבל לא זז יותר מדי. "שמי ליז, אני מבינה שאת לא סומכת עליי אבל אני יכולה לעזור לו." הוסיפה האישה, היא התיישבה ליד האנטר ואחזה בקרסולו. ואז האנטר צעק, כל הגוף שלו רעד ואני ריחמתי על הנער המסכן. ליז הרפתה מהאנטר, הוא הזיע כולו והעיניים שלו כמעט נעצמו. "מה עשית לו?" שאל דרייק ועזר להאנטר להתיישב. "עזרתי לו." ענתה ליז ונעמדה, אני נעמדתי מולה. ראיתי את אניס מתקרבת, היא סימנה לי בשקט שאם יקרה משהו היא תחטיף לליז בעצמה. עידו גם כן נעמד בזהירות, מתכונן גם הוא לתקוף. האנטר נעמד בזהירות, העפתי לעברו מבט, הוא סימן לי שהוא מרגיש יותר טוב. "יופי, ליז." אמרתי לאט וחזרתי להתבונן בליז. האישה נראתה מאושרת מעצמה, "אני שמחה לעזור." אמרה בחיוך שובב, "אני מחפשת את בן ארטמיס ששמו וויל." אמרה. "למה את צריכה אותו?" שאל דרייק. "אמרו לי להעביר לו מסר. היא אמרה… מהירח." ענתה ליז. ירח? ארטמיס היא אלת הירח. וויל נעמד מול ליז, "אני וויל." אמר. "מעולה," חייכה ליז, "המסר הוא שאתם מתים." אמרה ואז היא תפסה בוויל והצמידה לו פגיון ארוך לגרון. ואז הבנתי. מדיאה היא כוהנת של הקטה. בין הכול, הקטה היא אלת הלילה והירח. "את שליחה של מדיאה." מסתבר שגם דריאנה עלתה על זה. ליז צחקה, "נערה חכמה." אמרה. אניס ועידו פרצו במלחמה, אבל לפני שהם הספיקו להגיע אליה ליז רקעה ברגלה. לרגע, שום דבר לא קרה. ואז האנטר נפל, הוא התחיל להתפתל מכאבים ולצעוק. אניס ועידו עצרו, יודעים שהם יגרמו למות של שני חבריהם אם יעשו צעד נוסף. "האנטר…" דרייק התקרב יותר אל האנטר, אבל גם הוא היה לחוץ, הנער התפתל תחתיו. "לא ריפאתי אותו. להפך, רק הכנסתי בו עוד יותר כאב." אמרה ליז ואז רקעה שוב, האנטר צעק חזק יותר. "טוב," אמרה ליז לוויל, "לפחות אתה לא תמות בכאבים." אמרה. "צריך אמברוסיה." אמרתי וצעדתי שני צעדים אל עבר האנטר. ליז צחקה, "אוי חמודה… אמברוסיה לא תעזור. אף אחד לא יכול לעזור, הנער החמוד ימות בין אם אני ארצה ובין אם לא, אפילו מדיאה לא מסוגלת לעצור קסם חזק כזה. יש רק מישהי אחת שמסוגלת להפחית את הכאב, אבל קירקה בחופשה ארוכה." אמרה. נשפתי, המבטים של כולם הופנו אוטומטית אל דריאנה. דריאנה התכופפה ליד האנטר ונגעה ביד שלו, "תירגע האנטר, תנסה לנשום…" דריאנה השתתקה, היא לא הרגישה מספיק בטוחה. "מה את עושה פרחחית?" שאגה ליז, ראיתי שהיא מרפה קצת מוויל. "וויל!" צעקתי. אבל וויל הקדים אותי, הוא נתן לה מרפק בבטן, לקח לה את הפגיון והתחמק רחוק ממנה. עידו תפס בליז, הפיל אותה, קשר אותה ואז נתן לה מכה חזקה בעורף שגרמה לה לאבד את ההכרה. האנטר בינתיים הצליח להפסיק לצעוק, הוא רק נאנק בכאב תוך כדי הניסיון לא לזוז. דריאנה תפסה ביד שלו ונשמה עמוק, "אני לא מבטיחה שזה יצליח." אמרה. הידיים של דריאנה זרחו בצבע סגול ואז האנטר נשכב בשקט ובהקלה.
"אתה בסדר?" שאלתי את האנטר. מדי פעם היו לו התכווצויות כאב, דריאנה הצליחה להפחית את הכאב לזמן מסוים אבל רק קירקה מסוגלת לעצור את הכישוף לגמרי. "כן." ענה האנטר וחייך חיוך מעודד. "אנחנו רוצים ללכת להתעמת עם מדיאה מחר על הבוקר." סיפרתי לו, בזמן שדריאנה נתנה לו שיקוי כל השאר ניהלו שיחה קצרה. האנטר חייך, "בכיף, נכניס קצת לכלבה הזאת." אמר. "הי!" צעק דרייק וזרק על האנטר שקית חטיפים ריקה, "תדבר כמו בן אדם." אמר. האנטר חייך והביט בשקית, "אחי, תאכל כמה בן אדם." אמר והראה לי שלא נשאר פירור בשקית. לורן צחקה. "מי בא איתי לצייר שפם לקשתים?" וויל פרץ לחדר, הוא נראה טוב יחסית למישהו שניסו להרוג אותו לפני כמה דקות. "אני!" שאג עידו ואיתו קם דרייק, "הם ירו לי בכתף- זה מצריך שפם, גבות מחוברות, אודם ומים על המכנסיים." אמר דרייק ואני צחקתי. "אם זה מה שעושים לקשתים. מה עושים למדיאה?" שאל האנטר. אניס חייכה, "מדיאה מצריכה שפם, גבות מחוברות, איפור מזעזע וסכין בתוך הלב."