מלחמת החצויים- פרק 23

"קדימה!" צעקה לורן. עשיתי חצי סיבוב, לחצתי תוך כדי על העטים שלי, חתכתי את האוויר והתכופפתי על ברך אחת. "עוד פעם, יותר מהר." אמרה לורן בנוקשות. לידה אניס צחקה, היא אהבה לראות את לורן מוציאה ממני את המיץ. "למה כל האימונים?" שאל עידו, הוא עמד ליד דרייק. הם עמדו בבטיחון וזקופים אבל הם היו עדיין קצת חיוורים, פחות אבל עדיין. "עידו!" קראתי בחיוך ורצתי אליו. קפצתי על עידו בחיבוק והוא צחק. "קדימה האנה, את צריכה להתאמן." אמרה לורן, "עוד מעט הקרב עם מדיאה, האנה חייבת להתאמן." הסבירה. "עטים?" שאלתי ושלפתי את העטים מהחגורה. "לא," ענתה לורן והחוותה בראשה על הים, "תעיפי על אניס גל." פקדה ואני החזרתי את העטים לחגורה שלי. "עליי? מה אני עשיתי?!" אניס זקפה גבות בבהלה. דרייק חייך ועידו צחק. התקרבתי כמה צעדים אל הים ושלחתי את ידיי קדימה ואחורה בתנועות גל רכות, המים זעו- גאות לשנייה ואז שפל ואז שוב גאות ושוב שפל. הרמתי לאט את ידי, המים עלו עד לגל גדול. הסתכלתי על כל אחד מחבריי, עידו ודרייק שעמדו ליד היציאה מהמבנה, לורן ואניס שעמדו מולי וצפו בי פועלת, האנטר וויל ודריאנה שישבו בקרבת מקום והתאמנו ביניהם. הרמתי את ידי עוד קצת ואז שלחתי את הגל להאנטר, וויל ודריאנה. "לעזאזל!" צרחה דריאנה, היא כולה נרטבה. וויל הספיק לקפוץ הצידה בזמן, האנטר שגם ככה היה עם מגן ביד הספיק להרים את המגן ולגונן על גופו אבל דריאנה לא נשארה יבשה. היא הסתובבה אליי בכעס. עידו, דרייק, לורן ואניס צחקו, אני חייכתי בשביעות רצון, וויל והאנטר מתו לצחוק אבל הם ידעו שאם יפלטו צליל קטן דריאנה תצלה אותם. "אני כל כך מצטערת…" אמרתי בשקר מוחלט. דריאנה חייכה, "לא סולחת." אמרה ודחפה את האוויר הצידה ואז שיווי המשקל שלי התערער, רוח העיפה אותי הצידה ואני נפלתי לתוך המים. ואז כולם התחילו לצחוק, אפילו וויל והאנטר ו… עידו. הרמתי את ידי ושלחתי גל היישר אל עידו. "אה!" הוא צעק, כולו רטוב, "מה אני עשיתי?" שאל. "צחקת על חברה שלך." ענתה לורן בשמי. "דבר אסור לגמרי." המשיכה אניס. עידו הסתובב אליי, "גם הן צחקו עלייך." אמר והצביע על אניס ולורן. "היי!" צעקה אניס. "מה אתה מלשין?!" השלימה לורן. "הוא דווקא צודק." אמרתי, אבל לא הרטבתי אותן. הרמתי קצת מי, באורך וברוחב של חבל, פגעתי בבנות והן נפלו על החול. עידו חייך בשביעות רצון, האנטר, וויל ודרייק צחקו. "תיזהרו!" צעקה לורן והתיישבה, הבנים השתתקו.
עידו נתן לי נשיקה קטנה בפה, "כואב לך?" שאלתי והעברתי את ידי ברכות על כתפו. "לא, במיוחד לא כשאני איתך." אמר ונתן לי עוד נשיקה קצרה. "אתה כזה חמוד." אמרתי בהתרגשות והתקרבתי אליו. "ואת כזאת יפה." החזיר. נרתעתי וזקפתי גבות, "זה כל מה שאני?" שאלתי. עידו נראה לחוץ, "לא, כאילו גם…" הוא נשם עמוק ואז חייך, "את יפה וחכמה ומקסימה ונפלאה ומדהימה ו…", "אוקיי, התחנפת מספיק." קטעתי אותו והוא צחק. "אני אוהב אותך." עידו לחש לי והתקרב אליי. "אני אוהבת אותך." החזרתי, התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה ארוכה. "היי, זוג יונים," צעק וויל, השיער שלו היה פרוע לגמרי והיה לו מבט משוגע בעיניים, "תוקפים אותנו!"