מלחמת החצויים- פרק 22

נפלתי מהמיטה, רגע לפני שפגעתי ברצפה גל מים העמיד אותי ואז חזר לבקבוק ששמתי ליד המיטה. איך שנחתתי על רגליי רצתי, תחושה רעה טיפסה בגבי. עליתי לסיפון, הפעם עלינו על אונייה פרטית של דודה של דריאנה. ברגע שראיתי, רציתי לעשות סיבוב של 180 מעלות ולרוץ חזרה לחדר אבל לא יכולתי. "אלים אדירים, עידו!" צעקתי. המותן שלו הייתה מלא דם, הוא היה חיוור לגמרי וברגע שנגעתי בו הוא כשל בין ידיי. "מה קרה לו?" שאלתי את לורן, היא הוציאה מהתיק שלה אמברוסיה ונתנה לי. "קשתים, מפלצת- הם שומרים על האי של קירקה." הסבירה בעוד אני מאכילה את עידו בזהירות. תפסתי בחולצה הלבנה של וויל שלא היה לו כוח לכבס וניגבתי את הדם ממותנו של עידו, היה לו חתך קטן אבל עמוק מאוד. היינו בסביבת מים, יתרון ענק בשבילי. ואז ראיתי את דרייק נופל על הקרקע הקשה, הוא וויל נלחמו ממש מול המפלצת. דריאנה ואניס פרצו בבהלה מהחדרים שלהן, האנטר נלחם בהגה. "וויל, בוא הנה!" קראתי לוויל, לורן בינתיים עזרה לדרייק להתקדם לעברינו בצעדים קטנים וכושלים. וויל התיישב לידי, "תחליף אותי." אמרתי לו, וויל הנהן והצמיד את החולצה שלו שנספגה דם לחתך של עידו. "דריאנה, אניס- בואו איתי. לורן תעזרי לדרייק." חילקתי פקודות כמו מפקדת בצבא, אבל כולם היו עדיין בהלם והבינו שאף אחד אחר לא יעשה את זה. אניס, דריאנה ואני התקדמנו לחרטום. "אניס תעזרי לי, ברגע שדריאנה תצליח להגיע אליהם, היא תשכנע אותם להפסיק." אמרתי והעפתי מבט לדריאנה, היא הנהנה כאומרת: "אני יכולה לעשות את זה". הרמתי את ידיי גבוה, שני קירות מים עצומים עלו במקביל זה לזה והשאירו ביניהם שביל אוויר ריק ממפלצות או קשתים. אניס תפסה ביד של דריאנה ויחד הן עפו בשביל המוגן. "תעשו את זה מהר!" קראתי, קירות המים התחילו לרעוד. העפתי מבט אחורה, לדרייק היה תקוע חץ בכתף. "אלים…" מלמלתי והסטתי את מבטי. הידיים שלי רעדו, אניס ודריאנה התחילו לצעוק לעבר הקשתים והמפלצת שיפסיקו אבל קירות המים קרסו. "לא, חכו!" צרחה דריאנה. אבל הקשתים הפגיזו אותנו בחצים ורק במזל אניס הצליחה להרחיק מהן את החצים. לא הרמתי קיר מים נוסף, בעזרת גלי מים קטנים הדפתי את המפלצת- היא נראתה כמו ציפור ענקית וורודה, עם עין אחת, טפרים ענקיים ופה מעוות. עוד צעקת כאב. ועוד אחת. מאחוריי וויל ולורן טיפלו בעידו ובדרייק וניסו להתעלם מהחתכים הקטנים והרבים שהשאירו החצים שפספסו. ואז דריאנה צרחה. כלא שמתי לב, המפלצת שרטה את הידיים שלה ושל אניס וגרמה לדריאנה ליפול. הרמתי גל מים נוסף, הוא ייצב את דריאנה והחזיר אותה לאוויר. "חכו, בבקשה!" שמעתי את אניס צועקת. ואז דריאנה הנהנה. אניס הרימה את ידה וברק פילח את האוויר. "תקשיבו לי!" צעקה דריאנה בקול תקיף. הכול השתתק, אפילו היד של לורן רעדה בניסיון להמשיך לטפל בדרייק ולא להסב את מבטה לדריאנה. "שמי דריאנה, אני הבת של קירקה." אמרה דריאנה. קשת שלא ראיתי את פניו בדיוק נחר, "הצמיד על ידך, הוא של אפולו." אמר. "אני מציגה את עצמי כבת אפולו במחנה החצויים," הסבירה דריאנה בלי היסוס, "ילדי קירקה לא מתקבלים שם בברכה." המשיכה בקול עגום אבל אז היא נשמה עמוק והמשיכה, "חבריי ואני צריכים לעצור מפה, אני מקווה שאתם מבינים." אמרה דריאנה. המפלצת נהמה ואז צללה למים. "אתם יכולים להיכנס." אמר קשת אחר, אומנם היינו במרחק מספר מטרים מהאי אבל לא ראיתי את הקשתים שעמדו על הגבעה. "איך…", "אני מרגיש אותה, היא לא משקרת." הקשת החמוד קטע את הראשון. אניס ודריאנה חזרו לאונייה, דריאנה ישר רצה להגה לעזור להאנטר ואני ואניס רצנו לבנים הפצועים.
"עידו?" שאל האנטר. "ישן, הדימום פסק והוא מרגיש יותר טוב." אמרתי ונעמדתי ליד האנטר. עמדנו במעגל סביב המיטה הלבנה עליה שכב דרייק, החץ עדיין היה תקוע בכתפו אבל בעזרת אמברוסיה וקצת חומר הרדמה זה לא מאוד כאב לו, רק קצת. "אה…" דרייק גנח בכאב והתפתל על המיטה,הוא היה חיוור אפילו יותר מבדרך כלל והוא קדח מחום. "מישהו חייב לעשות את זה." אמרתי, כולנו הבנו- להוציא את החץ. בני קירקה הכניסו אותנו לאי ולקחו אותנו למבנה תת-קרקעי קטן אחרי שאיכשהו דריאנה הסבירה להם שבינתיים אסור לנו שמדיאה תראה אותנו. אף אחד לא אמר כלום, אף אחד מאיתנו לא יכל. "תנו לי." אמר הקשת הרשע, הוא נכנס לחדר ונעמד ליד הכתף של דרייק. "מוכן, גבר? זה ייקח רק שנייה." המשיך הקשת. הסתובבתי כדי לא לראות אבל אז החץ נשלף ודרייק צעק.
"היי," לחשתי להאנטר, "אני אחליף אותך." המשכתי. האנטר חייך אליי לשנייה, היו היה עייף מאוד. דרייק ועידו ישנו בשתי המיטות הנוחות שהיו במבנה, כל השאר ישנו על מזרונים שהורדנו מהאונייה. עשינו משמרות, כל פעם מישהו אחר שומר על הבנים, כל שעה מתחלפים. אבל האנטר הסכים לשמור במקום אניס שהייתה תשושה כמעט ולגמרי אחרי הריחוף באוויר והברק. האנטר נעמד, נתן לי כיף חלש וגרר רגליים לכיוון המזרונים. התיישבתי על הכיסא הלבן, הבטתי בבנים. עידו שכב בלי חולצה, הקשתים הציעו שלא נלחץ על התחבושת. דרייק שכב עם גופייה, פעם ראשונה שראיתי את הידיים שלו- ידיים שריריות אבל לא מנופחות. "איפה הסווצ'ר שלי?" שאל דרייק ונאנק בכאב. מתחת לתחבושת נספג עוד קצת דם, הדימום של דרייק לא פסק לגמרי וכל שלוש שעות החלפנו תחבושת. "הקשתים הציעו שלא נלחץ על התחבושות. "אבל…" דרייק תפס בסדין הדק שכיסה את גופו והסתיר תחתיו את זרועותיו. "איך אתה מרגיש?" שאלתי בהיסוס, כאילו שלא ידעתי את התשובה. ראיתי שהוא מצליח להבליע כמה קללות, "כואב." אמר לבסוף. רציתי לתת לו עוד אמברוסיה, אבל הוא קיבל כבר ויותר מדי זה אף פעם לא טוב. "לך לישון." הצעתי. "צודקת." אמר דרייק, נאנק ועצם את עיניו. אחרי כמה דקות הוא שבר את הדממה, "חשבתי על מה שאמרת. פוסידון אוהב אותך, האנה. ראיתי במעורפל מה עשית היום, את חצויה כולה… אפילו לא חודשיים וזה מדהים. יש ילד במחנה שנמצא במחנה כבר 7 שנים, פוסידון לא בחר בו לצאת למסע." אמר בשקט. חשבתי על פוסידון, מביט בי מלמעלה וצוחק, "אפילו להעמיד קירות מים מסכנים למשך 10 דקות את לא יכולה? איך את החזקה מבין ילדיי?". "ארטמיס בטח מאושרת שיש לה בן כמוך, אתה ספגת חץ בכתף- כל בן אדם שפוי היה נטרף כבר." אמרתי לו בעידוד. "טוב, אני לא שפוי." העיר ואני חייכתי, "אתה גם לא בן אדם." דרייק עצם את עיניו, "אני יודע שהאלים יכולים להיות מנותקים לפעמים אבל…" דרייק פקח את עיניו לכמה שניות ואז עצם חזרה, "פוסידון באמת אוהב אותך." אמר וסיים את השיחה. רציתי למחות, אבל שתקתי.