מלחמת החצויים- פרק 21

"היי האן." אמר עידו אחרי שנכנסתי, הוא נתן לי נשיקה בפה ואז בחן אותי. הרגע חזרתי עם אניס מהספר, אחרי החלום על עצמי החלטתי ללכת על סגנון האנה החצויה האמתית ולא האנה שלא מבינה כלום. "וואו, נראית טוב." וויל חייך. עידו העיף לעברו מבט כועס, "תשמור על העיניים שלך, ילד." אמר. וויל צחק ואז נתן לאניס נשיקה על הלחי, הוא נאלץ לעמוד על קצות אצבעותיו אבל הם נראו ממש חמודים. "יפה לך." אמרה לי לורן, היא ודריאנה ישבו וצפו בטלוויזיה. האנטר התיישב לידן והכרית של הספה קפצה קצת, "מה אתן רואות?!" שאל בחיוך ענק ושם את ידיו על כתפיהן של הבנות, הוא היה בלי חולצה ולפי כל מלמולי הגועל שאמרו דריאנה ולורן הוא הסריח. "לך תתקלח." אמר דרייק וזרק להאנטר על הכתף מגבת. האנטר גלגל את עיניו והלך למקלחת. התיישבתי ליד לורן והבטתי בטלוויזיה. "אלים, זאת עופרה!" הבנתי. עופרה חזן לבושה בבגדים קרועים למדי ושיערה פרוע עמדה וצרחה באוזניהם של כל האנשים בסביבתה. "כן." מלמלה דריאנה בשעמום והעבירה ערוץ, לטלנובלה. "משעמם." העירה לורן. ככה עברנו כמה ערוצים עד שהגענו למשחק כדורגל, ואז האנטר שוב קפץ משום מקום אבל רטוב ועם מגבת על המותניים. "גול!" הוא צעק והתחיל לרוץ ברחבי הסלון. "האנטר המגבת תיפול לך…" התחלתי לומר בדיוק כשהאנטר נתקע בשולחן והמגבת הכחולה נפלה ממותניו. צרחה נפלטה מפי. ומהפה של לורן. ושל דריאנה. ושל אניס. אבל אז האנטר פרץ בצחוק כי הוא לבש בוקסר של בובספוג. "מכוער." אמר וויל והלך איתו לחדר שלהם. "הוא ממש מטומטם." פסקתי. "כן, לא כל כך קשה להכניס גול!" צרחה לורן על הטלוויזיה. אני ואניס פרצנו בצחוק.
"מתאמנת?" שאל וויל. "לא, אני סתם דוקרת בובות." אמרתי בסרקזם ודקרתי בבטן עוד בובה. "עדיף…" וויל התקרב אליי והרפה לי את הסכין מהיד, "שלא תחזיקי את זה כל כך חזק. תתנהגי כאילו זה המשך קצר של היד שלך," אמר ואז בחן את אחיזתי, "לא כאילו זה מפלצת שאת מנסה לחנוק." הוסיף. חייכתי, הרפיתי קצת מהסכין, עשיתי סיבוב של 180 מעלות ודקרתי את הבובה בבטן- הרבה יותר קטלני."תודה." הודיתי לוויל ואז המשכתי להתאמן. וויל לא זע, נשאר להביט בי בחוסר מעש. "מה קרה?" שאלתי והתיישבתי על הרצפה. וויל התיישב לידי וחייך, "תוכלי לעזור לי?" שאל. חייכתי חזרה, "ברור. מה יש?" וויל נשם עמוק, "חשבתי לתת לאניס דובי ענק ולבן שמחזיק לב שעליו כתוב אני אוהב אותך. אבל אז חשבתי על לקחת אותה לחדר קטן, לכבות את האור, להדליק מלא נרות ואז לתת לה פרחים ושוקולד." הדבר היחיד שעבר לי בראש זה עידו עושה לי את כל זה. "אתה חמוד." פסקתי. וויל חייך בביישנות, "תודה. אבל אני צריך לדעת מה עדיף." אמר. "אם תנצל את כל הרומנטיקה עכשיו, מה תעשו בעוד כמה חודשים?" שאלתי בהיסוס. החיוך של וויל נעלם, "אבל מה אם לא נהיה בעוד כמה חודשים? מה אם נמות או ניפרד?" שאל וויל בשקט. נתתי לו מכה חלשה בכתף, "אל תחשוב על זה אפילו. בינתיים תיתן לה דובי, אל תראה לה על ההתחלה כמה שאתה חמוד." הצעתי. וויל חייך ונעמד, "יאללה בואי, נלמד אותך להילחם." אמר ועזר לי לעמוד.