מלחמת החצויים- פרק 20

האנה ההיא נראתה הרבה יותר טוב ממני- היא אספה את השיער שלה לזנב סוס גבוה והיה לה פוני על הצד, העיניים הכחולות שלה נראו חזקות יותר מתמיד, היא עמדה בתנועה סמכותית אבל גם מוכנה למלחמה- כאילו היא בפרנויה שמפלצת תתקוף אותה. "זה לא שאני לא שמחה לראות אותך," אמרתי להאנה, "אני פשוט לא שמחה לחלום." המשכתי. האנה חייכה, "כמוך גם אני." אמרה. רציתי להגיד שברור שזה ככה הרי שתינו אותו האדם, אבל שתקתי, בזווית העין ראיתי את ידה הימנית אוחזת בעט הפגיוני שלה/ שלי והיד השמאלית שלה כמעט נוגעת בעט השני. "תני לי לנחש, מדיאה." הבנתי ונשכבתי על הרצפה הקשה. האנה זקפה גבות, בחדר השחור בקושי ראו את שיערה. "תביני האנה, מדיאה היא לא סתם מכשפה זועמת- היא המכשפה הזועמת. קירקה לא סתם השאירה בידה את האי שלה, כדי לשלוט על האי של קירקה צריך המון כוח וקסם- את עוד תראי. מדיאה? מדיאה היא רבת עוצמה, היא כועסת על כל השנים שעברו והיא צמאה לנקמה. אם היא תצליח לנצח אתכם, יאפטוס יהרוס את כל מחנה החצויים, כל מי שראית בשבוע שהספקת להיות שם ימות כלא היה וברגע שהאלים יתמוטטו, יאפטוס יעלה לאולימפוס, יפיל את האלים האולימפיים ויתפוס את מקומם." אמרה האנה. הצלחתי לדמיין את יאפטוס הענק יושב על כיסא הזהב הענק שהכין הפייסטוס לזאוס לפני שנים רבות וגורם למותם של מיליוני אנשים. "מתי ייגמר כל הדבר הזה?? שאלתי בתסכול. נמאס לי ממפלצות ומחלומות וממדיאה ומיאפטוס. האנה התיישבה לידי, "זה לעולם לא ייגמר. את חצוייה, מפלצות הן החברות החדשות שלך עכשיו. זה לא פשוט אבל לומדים להתמודד." אמרה. "איך את כל כך מבינה בזה? את נלחמת כבר במדיאה?" שאלתי את האנה. האנה חייכה בערמומיות, "זה לא משנה." אמרה ואז החיוך שלה נעלם והתחלף במבט כועס ורציני- היא הזכירה לי את לורן במידה מסוימת. "חשוב שתשמרי על החברים שלך, שתביני שהקרב עם מדיאה יכול להגיע בכל רגע ותתאמני. הקרב עם מדיאה קרוב מאוד, את תרגישי את זה." האנה אמרה ונעמדה. רציתי למחות, להתחנן לעזרה ולתשובות אבל התעוררתי.
"מה הפעם?" שאל דרייק. הוא ישב על כיסא במרפסת עם הנוף לים. אני והוא היו היחידים שערים אז נעמדתי ויצאתי למרפסת ולאוויר. "דיברתי עם עצמי. היא סיפרה לי על מדיאה ועל התוצאות אם היא תנצח אותנו." סיפרתי. נשענתי על המעקה ושאפתי את ריח הים. "החלומות האלה פשוט נוראיים." אמר דרייק בזעזוע. העפתי לעברו מבט, הוא נעץ מבטים בים. "על מה אתה חולם?" שאלתי בשקט. דרייק לא הסתכל עליי, הוא עצם את עיניו, נשם עמוק ואז פקח את עיניו. "אני חושב שאת יכולה לנחש." ענה. "דיינה." הבנתי בשקט. דרייק נשם עמוק שוב ואז הנהן. "אתה יכול לספר לי." לחשתי לו. "זה תמיד אותו חלום- בהתחלה אנחנו צוחקים, מחייכים, נהנים… ואז דיינה מתחילה לצרוח, היא מבקשת שאני אציל אותה אבל אני לא מצליח לזוז. היא בוכה וצורחת ושולחת אליי ידיים ותמיד רגע לפני שאני נוגע בה, היא נעלמת. במקומה מופיעה מדיאה, היא צוחקת עליי ואז אני מתעורר." סיפר בשקט. ראיתי את הכאב בעיניו, הוא ממש התגעגע לדיינה. התקרבתי אל דרייק והוא סוף סוף הסתכל עליי. "אנחנו הולכים לנצח את מדיאה. אחרי שננצח אותה, אני מבטיחה לך שאנחנו נמצא את דיינה." אמרתי לו. דרייק הניד בראשו לשלילה, "האלים לא אוהבים שאנחנו נפגשים עם בני אדם, בדרך כלל לא מרשים לנו לצאת ממחנה החצויים." אמר. "לעזאזל איתם! דרייק, במהלך המסע הזה פגשתי יותר בני אדם ממה שפגשתי בכל חיי, אז למי אכפת מה האלים אוהבים ומה לא? לא אכפת להם מאיתנו! הם לא מתראים איתנו או דואגים לנו או שואלים לשלומנו או עוזרים לנו או אפילו שואלים אם באלנו ללכת למסע מטופש או להישאר בבית יתומים המחורבן ההוא?!" אמרתי בזעם. ואז הבנתי שסטיתי לנושא אחר לגמרי, שהוצאתי את העצבים שלי במקום לעזור לדרייק. "אני מצטערת…", "לא, זה בסדר. אני מבין." דרייק קטע אותי. הסתכלתי לו ישר אל תוך העיניים והבנתי שזה לא משנה מה יקרה, קרה וקורה- "אני מבטיחה לך שאנחנו נמצא את דיינה ועוד לפני שדיינה תספיק לקלוט מה קרה אתה תחבק אותה." הבטחתי לו. דרייק חייך, נראה לי שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך. "תודה, האנה." הוא לחש לי. דרייק נעמד ונכנס למלון. התיישבתי בכיסא ונשמתי עמוק, "אוי, מדיאה…" חשבתי על כל הדברים שהיא עושה לנו, היא צמאה לנקמה? אז שתשתה, כי אני הולכת לחסל לכלבה את הצורה. "את לא יודעת מאיפה זה יבוא לך." המשכתי בשקט.