מלחמת החצויים- פרק 19

חשבתי שאני יודעת מה זה גועל- טעיתי. מפלצת סגולה ענקית עם עין אחת ירוקה, קרניים צהובות ובלוטות על הגוף בצבע כחול. "אלים אדירים, אני הולכת להקיא." לחשתי. המפלצת עמדה ממש בתא הטייס, מתנשאת לגובה של 3 מטר. היא עוד פעם שאגה, גורמת לכולנו להירתע. "לעזאזל איתה." אמר דרייק בכעס ושלף את קלשון פוסידון, בימים האחרונים הוא התאמן כל הזמן בקלשון, הצליח לדקור באכזריות ולעשות תרגילים מגניבים אבל רק אני יכולתי לגרום לקלשון לשלוט במים. "אין לי פה הרבה מקורות מים." הערתי. "העננים עשויים מים." הזכירה לורן, היא ממש נאבקה בניסיון להתרחק מהמפלצת ותוך כדי לשלוט בהגה הטייס. וויל שלף את החצים המוזהבים והקשת המוזהבת שלו והתחיל לשלוח חצים אל המפלצת. למרות שהמפלצת נראתה שמנה ומגושמת היא התחמקה מעולה מהחצים. "איך אני מגיעה לעננים?" שאלתי והעפתי מבט אל אניס ועידו. "בואו ניקח אותה החוצה." אמר האנטר, הוא נעמד וזרק עליה חנית- המפלצת הסתובבה לכיוונו בכעס. "תצאו החוצה, תצאו החוצה!" צעק והתחיל לרוץ לכיוון החלון הקטן, כולנו רצנו איתו. דריאנה שעמדה ממש קרוב לחלון, הטיחה את ידה בקיר ואחרי כמה שניות שהקיר השמיע רעשים- הקיר עף. "לעז…" התחלתי לצעוק, לא הצלחתי לעצור את עצמי ועפתי לשמיים. "האנה!" צעק עידו, הוא קפץ אחריי ומיהר לתפוס אותי. "עידו…" מלמלתי בין הרוח החזקה, יותר גרוע מכל רכבת הרים שהייתי בה. ואז הפסקנו ליפול, להפך עפנו למעלה. הצלחנו להישאר מול המטוס, המפלצת התחילה לרוץ לעברינו. "חצויים זה טעים!" היא צרחה. רגע לפני שהסגולה נפלה לשמיים, היא נעצרה. "חצויים טיפשים!" פסקה. האנטר התחמק מאגרוף שהמפלצת שלחה לעברו אבל את האגרוף שבא אחר כך הוא חטף ישר לפנים ונפל לרצפה. דרייק עזר ללורן בתא הטייס, וויל עכשיו מיהר לעזור להאנטר אבל המפלצת שולחת לעברם מכה- ואם הם ייפלו… הם ימותו. "אניס!" קראתי. אבל אניס הקדימה אותי, היא נעמדה מאחורי המפלצת ונשפה. המפלצת עפה קדימה. "מפלצת טיפשה!" צעקתי. שלחתי את ידיי קדימה, העננים רעדו ואז מים מהאוויר הכו במפלצת והפילו אותה למטה. "וויל!" קרא עידו. וויל שלף חץ ולפני שהספקתי למצמץ- המפלצת מתה. "תודה." מלמלתי לשמיים. עידו צחק לי בשקט באוזן, "אל תגידי תודה לאלים אף פעם, הם יזכרו לך את זה כל החיים." אמר ונחת איתי במטוס. "מפלצת מטומטמת." רטן האנטר. וויל עזר לו לקום. נראה שלמרות מה שקרה עם אניס השניים עדיין חברים טובים. "אהה…" האנטר נאנק ושפשף את הלחי שלו, "זה ממש כוא…" ואז הוא עשה צעד אחורה ונפל. "האנטר!" גם וויל עשה צעד אחד יותר מדי וגם הוא נפל. ואז אניס ועידו צרחו בכאב ונפלו לרצפה. נשמתה של דריאנה נעתקה והיא קרסה לרצפה- רק אני. לא יכולתי לקפוץ, גם אני אמות. אבל מה אני אעשה? עננים הם מים. הרמתי את ידיי, גרמתי לעננים לזוז היישר למקום שוויל והאנטר יעברו בו בעוד כמה שניות והפכתי את המים שבענן לקרח. וויל והאנטר נפלו על הקרח בחוזקה והקרח נסדק מעט. גרמתי לענן לעלות לעמלה ולהפיל את וויל והאנטר על המטוס. אחרי שזה קרה, רצתי אל אניס ועידו. "אלים, אתם בסדר?" שאלתי בשקט. אניס הנהנה ונעמדה, אחרי שנייה היא נפלה חזרה לרצפה. "מה קרה בכלל?" שאל האנטר ועזר לעידו להתיישב. "לא יודע בדיוק… כאילו…" עידו נאבק בנשימותיו, הוא רצה לדבר ולא יכל. "כאילו אלף סכינים חותכים אותנו." המשיכה אניס. "למה?" שאל וויל. "משהו קרה לזאוס." הבנתי. אניס ועידו הנהנו. "ודריאנה?" שאל האנטר, הוא לא הפסיק לטפוח על גבו של עידו. "היא כנראה נכנסה לכם לתודעה. אולי היא הרגישה מה שאתם הרגשתם וגם…" לא ידעתי בדיוק איך להמשיך את המשפט, וגם מה? לא יודעת, לא בטוחה שאני גם רוצה לדעת.
אחרי כמה שעות נחתנו במקום בקרבת האי של קירקה. עידו, אניס ודריאנה כבר התאוששו. וויל והאנטר כבר נרגעו אבל הם עדיין מעדו בבהלה אחרי כל עשרה צעדים. "נמאס לי ממפלצות." הודית בתסכול. לורן הנהנה ומתחה את ידיה, "אוף… אני בחיים לא מטיסה מטוס שוב." אמרה. דרייק לידה נשף, "עד שהצלחתי ללמוד לשלוט בקלשון- אני לא נלחם." אמר ותקע את הקלשון בייאוש בקיר. "המלון הזה ממש יפה." אמרה דריאנה. לא ממש התייחסתי למלון שהיינו בו, רציתי רק לנוח. "אני הולכת לישון." אמרתי והתמרחתי על המיטה. "חכי לי." מר עידו ונשכב לידי. "לילה טוב." חייך. "לילה." החזרתי. נתתי לו נשיקה קצרה ועצמתי את עיניי.
איפה תנטוס כשצריך אותו? למה אי אפשר לגמור עם זה? למה אין מכשיר נגד חלומות על מכשפות מרושעות והעוזרים המעצבנים שלהן? "עוד פעם?" שאלתי את האנה שעמדה מולי. האנה חייכה, "עוד המון." ענתה. חלומות מטופשים.