מלחמת החצויים- פרק 18

פקחתי את עיניי בבהלה, שום חלום או סיוט- מפתיע. "בוקר טוב." חייך עידו. רציתי לתת לו נשיקת בוקר טוב אבל אז חשבתי על איך שאני נראית. נעמדתי, תפסתי בתיק של אניס ורצתי לשירותים. מראה קטנה, צפופה ואני מאוד מקווה שגם מעוותת. השיער שלי היה מבולגן לגמרי, ניחשתי שאני לא מריחה משהו, נראיתי כאילו ישנתי 3 שנים.
הסתרקתי,צחצחתי שיניים, התאפרתי ממש טיפה וחזרתי למושב שלי.עידו היה קצת בהלם מזה שברחתי אבל הוא חייך ונתן לי נשיקה. "את נראית טוב, אבל גם מקודם נראית טוב." אמר. "שקרן," הדפתי אותו חלש וחייכתי בהתגרות, "אני נראיתי כמו…" העפתי מבט אל האנשים היושבים במטוס, "האישה שם." הצבעתי על אישה עם שיער גבוה סגול כמו של טרולים, שקיות בעיניים, אודם ירוק, צלליות ורודות, סומק כחול ושמלה בצבע כתום- טורקיז. עידו פרץ בצחוק ואז נתן לי נשיקה, "איך את מרגישה?" שאל. "מעו…" ואז המטוס הזדעזע, מיהרתי לחגור ולהישען אחורה. "טוב." תיקנתי את עצמי. עידו החזיק לי את היד ושילב את אצבעותיו באצבעותיי. המטוס רעד שוב, הפעם וויל נפל קדימה. "אלים, וויל!" קראתי ועזרתי לו להתיישב. עידו לחץ טיפה יותר על ידי, "אבא…" הוא לחש ואז מלמל כמה דברים ללא קול. "זאוס." הבנתי והרמתי את ראשי מעלה, עוד כמה רעידות זו אחר זו. ואז המטוס התחיל לשקוע מטה במהירות. "עידו תעזור לי!" קראה אניס. היא תפסה בחנית, שברה את החלון וטיפסה בזהירות לכנף. עידו שחרר את עצמו ומיהר לצאת אחריה. "איפה הטייס?!" צרחתי בין כל זעקות הפחד של האנשים במטוס. דרייק שחרר את עצמו ורץ לתא הטייס. אחרי כמה שניות הוא חזר מבוהל, "הם חסרי הכרה!" סיפר. שחררתי את החגורה ורצתי אל תא המטוס. "מישהו יודע להטיס מטוס?" שאלתי את חבריי החצויים. "לא כל כך!" אמרה לורן באימה. "תנסי!" צעקה דריאנה כדי להתגבר על הצרחות. לורן התיישבה וסימנה להאנטר לעזור לה, הוא התיישב לידה והם התחילו ללחוץ על כפתורים. "וויל," פניתי אל הנער, "לך עם דרייק החוצה, תבדוק מה עם אניס ועידו." פקדתי. וויל הנהן ורץ עם דרייק לחלון. הסתובבתי אל דריאנה, "תעזרי לי להרגיע את הנוסעים." אמרתי ויצאתי מתא הנהג אל המושבים. "אנשים? סליחה, אנשים?" קראתי. "רבותיי, בבקשה…" ניסיתי לומר. הנוסעים לא התייחסו, רק המשיכו לצווח. דריאנה הרימה את ידיה ואגרפה אותן, כל הנוסעים השתתקו ובהו בה. "אנחנו מבקשות שתשמרו על רוגע וקור רוח." קראתי. הנוסעים הנהנו כאחד וברגע שדריאנה הורידה את ידיה הם שתקו. "איך עשית את זה?" שאלתי בשקט את דריאנה. היא חייכה, "עוד טריקים שאת לא מכירה." ענתה. חייכתי, "מכשפה לעולם לא מגלה את הסודות שלה." הבנתי. דריאנה צחקה ואז הלכה לעזור ללורן. עמדתי מול כל הנוסעים, הם היו בשוק אבל הם לא צרחו או צעקו, רק התלחששו ביניהם. דרייק הציץ מהחלון ושרק, "עבודה טובה." אמר. "הם מנסים להרים את המטוס ונראה לי שה…" ואז המטוס התייצב בבת אחת ואני כמעט עפתי קדימה. "נראה לי שהטייסים איבדו את ההכרה ממכה." המשיך. "כלומר…" דירבנתי את דרייק להמשיך, הרגשתי איך כל הנוסעים מרפים מהבהלה. "כלומר מישהו גרם לזה. הסיכויים זה איש במטוס שרוצה למות הם קצת פחות סבירים. אבל אולי מפלצת שרוצה להרוג חבורת חצויים…" דרייק לא השלים את המשפט שלו, ידעתי כבר לבד: זה סביר לגמרי. ואז כדי להוכיח את הטענה של דרייק, נשמעה שאגה אדירה. "אלים…" אמרנו כל החצויים יחד בשעמום, להילחם במפלצות זאת כבר שגרה…