מלחמת החצויים- פרק 17

איך שהתיישבתי- חגרתי. מיד אחר כך עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם. היינו עייפים, במשך 45 שעות רצופות גלשנו על המים בלי גלשן או הפסקה כשהשמש קופחת על ראשנו, האנטר התייבש והתחיל להזות כבר, אניס התעלפה יותר מפעם אחת ולורן נשרפה כל כך הרבה עד שהיא נראתה כמו עגבנייה. הטייס התחיל לדבר, התעלמתי, כמעט נרדמתי לגמרי. רק בעוד 2 דקות…
נמאס לי. רציני נמאס לי. אבל הפעם ראיתי את בראד מולי. "תתרחק!" קראה האנה ההיא, היא שלפה את הקלשון וכיוונה לבראד. "אני רק רוצה לעזור." אמר בראד ונשם עמוק, ."מדיאה הולכת להרוג אתכם." המשיך. האנה הורידה קצת את הקלשון וסימנה לבראד להמשיך. "היא תשתמש בפחד הכי גדול שלך ושל כל חברייך ובין כל הבלבול היא תהרוג אתכם." סיפר. "את חייבת לעמוד בזה, את חייבת לעמוד מול הקסם שלה." אמר בראד. "איך בדיוק?" שאלתי, הפחד הכי גדול שלי… לא ידעתי מה הוא אפילו, אז להתייצב מולו כשאני אמורה להילחם? אני בטוח אמות. "את חייבת להפסיק לפחד. ברגע ההוא, כשמדיאה תפעיל את קסמיה את חייבת לעמוד מול הפחד שלך, לנצח אותו, להפסיק לפחד. אם תצליחי תצטרכי להעיר את השאר, אם לא…" בראד לא השלים את המשפט. התחילו רעידות, הקירות השחורים של החדר האפל רעדו, שמעתי קול נפץ. "את חייבת לעמוד מול הפחד!" צעק בראד ואז התעוררתי.
פקחתי את עיניי בזהירות, וויל חייך אליי. "איך את מרגישה?" שאל בנחמדות. העפתי מבט לחלון, השמש כבר ירדה ובשמים העיר הירח במלואו. "בסדר." עניתי והחזרתי את מבטי לחבריי. כולם ישנו, מלבד וויל ודרייק שהיו ערניים למדי. "את רוצה לחזור לישון?" שאל וויל והרים בקבוקון סגול קטן. "קיבלתי את זה מביתן היפנוס." הסביר וניער חלש את הבקבוקון. "לא, תודה." עניתי לאט. נעמדתי וצעדתי כמה צעדים לשורה מאחוריי, שם ישב דרייק ליד כיסאות ריקים ונעץ מבטים בחלון. "הירח זורח כמעט במלואו הלילה." אמרתי בשקט. דרייק העיף לעברי מבט, הנהן וחזר לבהות בחלון. "אני לא רוצה לחפור לך, דרייק," אמרתי והתיישבתי לידו, "אבל אני באמת מרגישה שמשהו רע עובר עלייך ו… אני רוצה לעזור." אמרתי לו. דרייק עצם את עיניו ואז פקח אותן לאט, "כלום לא עובר עליי. אני פשוט סתם אוהב להיות לבד." הסביר. "אף בן אדם נורמלי לא אוהב להיות לבד." הערתי ורק נעצתי בו יותר מבטים. דרייק הסתובב אליי, הכוכבים שבעיניו נצצו, "חצויים אף פעם לא היו נורמליים." החזיר. צחקתי חלש וחייכתי, "ארטמיס היא אימא טובה?" שאלתי את דרייק. דרייק נבהל לרגע ואז נשם עמוק, "נראה לי שכן. היא הביאה לי חץ וקשת מוזהבים וקיבלתי ממנה המון תכונות טובות אבל… לא ראיתי אותה מעולם." הוא הודה. "אני קיבלתי מפוסידון קלשון, קעקוע ושרשרת. אבל גם אני לא ראיתי אותו מעולם ו… תמיד הייתי ילדה יתומה, מסתובבת בביתי יתומים ומתעלמת מהידיעה שיכול להיות שמעולם לא אכיר את הוריי אז כשגיליתי שיש לי אבא קיוויתי שאוכל לפגוש אותו. ואת האמת? הייתי מוותרת על הכול רק בשביל שהוא יהיה אבא שלי, שארגיש שהוא אבא שלי." אמרתי בעצב, דרייק שקע גם הוא בבריכת הצער. הבנתי שאני לא עוזרת, רק מחמירה את המצב. "טוב. אני הולכת לישון." אמרתי. נעמדתי והלכתי לשבת במקומי, בין וויל שנחר לבין עידו שישן. שילבתי את ידי בידו של עידו, נעצתי מבטים לאורך כל השורה עם החברים החורפים שלי. חשבתי על פוסידון. אני לא יכולה לקרוא לו אבא. אף פעם לא דיברתי איתו או אפילו ראיתי אותו. עצמתי את עיניי, ידעתי שזה מוזר אבל חשבתי בראש על מין נאום קטן לפוסידון. אני לא יכולה לקרוא לו אבא, כי הוא פשוט לא אבא שלי. לא. אני לא אוותר על הכול בשביל לראות אותו. פוסידון לא אוהב אותי אבל החברים שלי כן, אני לא ארדוף אחריו- אם הוא רוצה שינטוש אותי, אני- לעולם לא ינטוש את חבריי. פקחתי את עיניי לשנייה, לקחתי מהתיק של וויל את הבקבוקון, שתיתי ממנו ועצמתי חזרה את עיניי. נותנת לראשי להישען על חזהו של עידו, נותנת למחשבות שלי לשקוע.