מלחמת החצויים- פרק 10

לעזאזל. "מדיאה!" נשמע הקול שוב, הקול היה מוכר לי כל כך. "מכשפה פחדנית! חשבתי שאת לא מפחדת מחצויה מסכנה!" צרח הקול ואז קלטתי- האור הואר וראיתי את עצמי עומדת. "אני לא מפחדת!" קראה מדיאה, היא ישבה על הכיסא שלה- הוא היה כולו בנוי מזהב, מלא באבני חן ויהלומים. "את לא עם החברים שלך? נלחמת בטיטאן שינצח אתכם?" שאלה מדיאה בלעג, האנה ההיא נרתעה ודמעות בעיניה. "אה, כן. הוא כבר ניצח אתכם. הוא הרג את חברייך. אבל יאפטוס ואני מכירים, הוא הסכים להשאיר אותך לי, הוא הסכים שאני אענה אותך לנצח ביחד עם רגשות האשמה בנפשך בת התמותה. וברגע שתחשבי רק על למות את תגלי שהופ- הפכתי אותך לבת אל-מוות ואת, נשארת לנצח." אמרה מדיאה. האנה ההיא התכווצה בכאב, "אני אנצח אותך." אמרה בביטחון מזויף לגמרי. אני מכירה את האנה כלומר אותי, הביטחון הזה היה שקר ענק. מדיאה הרימה את ידיה, האנה ההיא קרסה אל הרצפה והתחילה לצרוח מכאבים. ואז הכול השחיר, הכול כאב, החלפתי את האנה ההיא. צרחתי מכאב, הרגשתי כאילו אלפי אנשים שורטים אותי בציפורניהם ואז דוקרים אותי שוב ושוב. המקום הואר שוב, אבל ראו בבירור שזה חדר שחור ואפלולי. דמות התקרבה אליי, היה לה שיער שחור כלילה עם גוונים כחולים, עיני קרח חזקות, עור בהיר, תווי פנים ארוכים… זאת הייתה אני. כף היד שלי/ שלה זרחה בצבע כחול והיא התקרבה אליי. נעצרה לידי והתכופפה כדי להסתכל לי בעיניים ברצחניות. "היי." אמרה בחיוך. איך זה קורה לעזאזל? זה היה אמיתי ומזויף גם יחד, משהו שאני יודעת שהוא לא אמת אבל לא מצליחה לעלות על זה, ממש כמו… כמו קסם. "אלים אדירים…" מלמלתי. התעלמתי מכל הכאבים, נשמתי עמוק וצרחתי מרצון. הפעם עמדתי מול מדיאה, אבל כל שאר החצויים היו לידי- כל חבריי. מדיאה נשפה, "את חזקה, בת פוסידון. הצלחת לשבור את הקסם שלי." אמרה מדיאה. האנה ההיא נשפה, רק אז ראיתי שחזרתי לעמוד בצד ולהביט במתרחש. "היא גרמה לי לחשוב שאתם מתים." סיפרה האנה לחבריה בשקט. אניס התנשפה, היא נראתה רצינית יותר מאניס שלנו. ראיתי שכולם מלאים בחבלות, בפציעות, בשריטות ובחתכים. "הקרב עם יאפטוס קרב," אמרה מדיאה, "אבל לפני תצטרכו להתמודד עם בעלי בריתו- איתי ועם עוד רבים אחריי." הוסיפה. כולם שלפו את כלי הנשק שלהם, רק אז ראיתי גם את דריאנה עומדת לידנו ומוכנה לקרב, משפשפת את ידיה ומתכננת איזה קסם מרושע… נראה לי לפחות. מדיאה צחקה בקול רועש, "אף אחד לא יכול לנצח אותי!" צרחה. עידו ואניס הרימו את ידיהם וברקים פילחו את האוויר, האנה ההיא החזיקה את קלשון פוסידון, היא לחצה על אחד משיניו והקלשון התקפל למשהו שנראה כמו קופסה קטנה כמו של אודם בצבע כחול- כסוף, האנה נתנה את זה לדרייק והרימה גלי מים עצומים, רציתי לראות עוד אבל לא הצלחתי- התעוררתי.
"אלים, האנה! את בסדר?" שאלה אניס, היא ניערה אותי. הזדקפתי בחרדה, מדיאה… לעזאזל איתה. "כן." עניתי בשקט. "אני מנסה להעיר אותך כבר חצי שעה! חשבתי שאת מתה או משהו." סיפרה. "חלמתי שוב על מדיאה. אבל הפעם אני הייתי מולה. היא אמרה לי שנלחמנו כבר ביאפטוס ויאפטוס ניצח, הוא הרג את כולם מלבדי. הוא השאיר אותי למדיאה, היא עינתה אותי וגרמה לי לחשוב שאני פוגעת בעצמי אבל הצלחתי לעצור את הקסם שלה, מסתבר שהיא רק גרמה לי לחשוב שזה מה שקרה, התחלנו להילחם במדיאה." סיפרתי לה, עדיין מתנשמת בכבדות. "מדיאה חזקה." אמרה אניס, "אבל ביחס ליאפטוס היא חתולת רחוב מסכנה." אמרה אניס. "היא אמרה שהקרב עם יאפטוס יהיה רק לאחר שנלחם עם עוד בני ברית שלו." הוספתי. אניס משכה בכתפיה, "לפחות יהיה לנו זמן להתאמן. אבל מדיאה מאוד חזקה, משלחת של 15 חצויים הלכה לפני שנתיים להילחם במדיאה והם בקושי ניצחו, אני לא יודעת כמה היא התחזקה מאז. הקרב עם יאפטוס יהיה קשה מאוד." אמרה אניס. "ראיתי אותנו רק עם קלשון פוסידון." סיפרתי לה, העפתי מבט אל הקלשון שהוחבא מתחת לשק שינה שלי. "מה זה אומר לדעתך?" שאלה אניס. "אולי הקלשון משמש רק נגד מדיאה." אמר קול, זה היה דרייק. הוא, וויל, עידו, לורן והאנטר עמדו מאחורינו- הייתי בהלם שלא שמנו לב לכך. "אני מתכוון, אולי הברק של זאוס זה נגד בעל הברית הבא והמטה של האדס הוא לזה שאחריו." הסביר. "ושילוב של כולם ביחד נגד יאפטוס." אמרה לורן. "אנחנו צריכים את העזרה של האלים עצמם, לא רק של המקלות שלהם." אמרתי פתאום, לא יודעת איך ידעתי את זה. "אם תלחמו נגד בעלי הברית של יאפטוס ותנצחו, האלים יכירו בכולכם ויעזרו לכם לנצח את יאפטוס." אמר קול אחר. "אלים אדירים, דריאנה!" האנטר נשף. "מה את עושה פה?" שאל וויל וחיבק אותה חזק. דריאנה העיפה אליי מבט, עכשיו היא לבשה ג'ינס כהה, חולצה שחורה עם ציורי גולגלות, המון צמידים בצבעים שונים, נעלי דר מרטין שחורות וישנות, השיער שלה היה אסוף בגולגול הרפוי שלה עם המלא שוונצים ובכללי היא נראתה כמו סוג של ערסית כזאת. "ראיתי את דריאנה בחלום שלי עכשיו, גם היא אמורה להילחם איתנו." סיפרתי להם בלי להוריד את עיניי מדריאנה, הבנתי למה כולם חיבבו אותה- היא הייתה ממש סבבה. "את הבת של קירקה?!" צווחה אניס. דריאנה נבהלה ואז צחקה, "כן.. אלים… זה ממש לא כיף אבל, אין לי כל כך ברירה." אמרה. "מה עכשיו עושים?" שאלתי, השמש עלתה כבר בזמן שדיברנו. "יוצאים לכיוון מדיאה." אמרה לורן בנחישות.