מלחמת האלים 2 – פרק 8

"האלים נודדים ממקום למקום. הם משנים את הכיוון שלהם למקום הידוע ביותר בעולם, המקום החשוב ביותר, מרכז העולם אם תרצה. והיום זאת ארה"ב שלנו. כמו שאתה בטח יודע מהסיפורים, האלים יורדים לארץ ו.. מולידים ילדים. הילדים האלו מסוכנים. הם גורמים הרבה צרות לאנושות אבל גם מצילים אותה. אלו הם חצויים- חצי אלים חצי אנושיים. אני כזאת, לוקאס כזה, וגם אתה כזה" הסברתי לרון הכל בזהירות, בזמן שצעדנו לתחנת האוטובוס.
"אז האלים היוונים קיימים?" רון שאל והביט בי בתדהמה, הנהנתי. רק לפני שנה הבנתי את זה בעצמי וזה היה ממש קשה בהתחלה. הבנתי מה רון מרגיש: פחד, הבנה שכל מה שלמד מתערער.
"אז איך אני יודע מי ההורה האלי שלי?" רון שאל
"דבר ראשון, אומרים הורה אולימפי, מלשון האולימפוס" אמר לוקאס, "ודבר שני, זה תלוי. אתה גר בבית עם אמא או אבא?"
"עם אמא שלי" הודה רון "אז מי אבא שלי?"
"שאלה מכשילה" אמרתי "אנחנו לא נדע עד שהוא יכיר בך. למרות ש… טוב, היכולת הזאת של האש… יש לי הרגשה רעה"
"למה?" רון שאל
"כי כבר שנים רבות לא היה לבן הפייסטוס את הכוח לזמן אש" אמרתי
"זה לא בדיוק…" התחיל לוקאס, אבל אני תקעתי לו מרפק בצלעות. אז היה בחור ששלט באש לפני כמה שנים, נכון. אבל הוא שרף את עצמו למוות. לא התכוונתי לספר לרון את זה.
"אז לדעתכם אני בן של הפייסטוס?" שאל רון
משכתי בכתפיי, "אנחנו מניחים ככה. אבל אם אנחנו יודעים משהו על חצויים זה שאנחנו לא יודעים כלום"
"זאת מחשבה חיובית" העיר רון כשהגענו אל התחנה. עלינו על האוטובוס ונסענו לכיוון המחנה.
"בגלל שעדין לא הכירו בך תצטרך לגור בביתן הרמס" אמר לוקאס כשהתיישבנו בספסל האחורי.
"הרמס…" הרהר רון, "הוא לא אל הגנבים או משהו?"
לוקאס הנהן. "אל הגנבים, הנוודים…" הוא צחק כשהוסיף, "להרמס לא משעמם להיות בן-אלמוות, בלי שום ספק"
"אז למה אני צריך לגור שם אם אנחנו יודעים מי ההורה שלי?" רון שאל והנמיך את קולו כשנוסעים נוספים עלו לאוטובוס.
"אנחנו לא יודעים בוודאות" אמרתי וראיתי אותו מהסס, "אל תדאג. זה קשה בהתחלה אבל… זה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע…"
"יפעם בקצב רגיל…"
"זה יבוא כמו שהטבע רגיל"
לוקאס ואז רון הצטרפו אליי וכולנו צחקנו על הזיופים הנוראיים שלנו. "אבל ברצינות" אמרתי לבסוף "אני מבטיחה לך שיהיה טוב"
"הגבעה" הכריז הנהג. הגבעה היה הכינוי לגבעה שמאחוריה הסתתר לו המחנה. לא שבן אנוש כלשהו ידע על זה.
ירדנו בשקט מהדלת האחורית והודינו לנהג, "אין בעד מה ילדים" הוא חייך אבל נראה מהסס: זאת הייתה התחנה האחרונה ושום מקום מגורים לא נראה באופק, שלא לדבר על זה שזאת הייתה שעת לילה, "אתם בטוחים ש…"
"כן אנחנו בטוחים" אמר לוקאס וחייך, "תודה רבה"
ירדנו מהאוטובוס לפני שהנהג יתחרט וצעדנו רחוק מתחנת האוטובוס. כשהוא עזב הסתובבנו וחזרנו אל הגבעה. עלינו למעלה ואז הנוף נשקף אלינו. לוקאס החוויר, רון התנשם בתדהמה, ואני חייכתי והכרזתי, "תחנה אחרונה: ברוכים הבאים למחנה החצויים"

ברגע שהגענו למטה מאות חניכים בחנו אותנו, למרות הלילה והשעה המאוחרת. הם קיבלו בברכה את רון ואותי אבל אל לוקאס הם שלחו מבטי שנאה.
מי אמר ששמועות לא מתפשטות במהירות?
בפעם האחרונה שאני ידעתי עליה, אף אחד לא ידע על לוקאס חוץ ממני, מפרסי ואנבת'.
וניקו די אנג'לו.
אבל ניקו איננו, פרסי לא היה מספר. אולי אנבת'? בטח היא ספרה לאחים שלה ומישהו מהם פתח את הפה. מסכן לוקאס.
טפיפות סוס נשמעו בקרבת מקום ותוך רגע עמד לידנו הקנטאור האהוב עליי, כירון.
כירון הוא מהמותניים ומעלה איש עם עיניים חומות נוצצות וחיוך בוטח, ומהמותניים ומטה הוא סוס לבן ומהיר בטירוף. "אם ככה" הוא אמר בחיוך, "השמועה על בואכם הייתה נכונה" חיוכו נמחה מעט מפניו כשהוא החווה בידו לעומת שלשתינו, "תואילו לבוא אחריי אל הבניין המרכזי. כל השאר חזרו לביתנים שלכם! שעת כיבוי האורות חלפה מזמן"
שמעתי עוד כמה חבר'ה מקללים את לוקאס ואני הפניתי אליהם מבט צולב, הם הביטו בי רגע ארוך והסתלקו. אידיוטים.
צעדנו אל הבניין המרכזי. נערה עם שיער בלונדיני ועיניים אפורות כמו ענני סערה חיכתה בכניסה לצד בחור בשיער שחור וקצר ועיניים ירוקות בורקות.
משום מה לא התלהבתי פתאום לפגוש את הצמד.
"אנבת', פרסי" כירון הנהן כשחלף על פניהם, מתכופף כדי לעבור דרך משקוף הדלת ונכנס פנימה. נעמדתי מול שניהם. אנבת' נשאה חרב עם להב ארד שמימי בכף ידה והיא נראתה מוכנה להשתמש בה.
"אמה" אנבת' חייכה ופינתה לי מעבר, "ברוך הבא רון, יהיה לך טוב כאן"
רון נכנס פנימה ולוקאס נעמד לצידי. "פרסי" הוא אמר ואז פנה אל אנבת' "אחותי"
אנבת' נשמה עמוק ופינתה לו מעבר, "יש לך מזל שכירון אישר לך כניסה למחנה, אחרת חצי מהחניכים פה היו קוטלים אותך מזמן"
ווואו. קבלת פנים חמה למדי.
הוא נאנח ונכנס פנימה, הבטתי בפרסי, "אתם לא חייבים להיות רעים כל כך" אמרתי בזהירות
"אני לא רע" השיב פרסי, "רק זהיר"
"אותו הדבר גם כאן" השיבה אנבת' ותפסה את ידי, "טוב לראות אותך אמה, ובבקשה, אל תתני לאח שלי להשפיע עלייך. אני.. את יודעת שאני אוהבת אותו, אבל בגידה יכולה לשנות בן אדם. רק תיזהרי"
הנהנתי. ידעתי שאנבת' לא תשנא את אח שלה, אבל צורת הדיבור שלה כלפיו… "רק תרחמי עליו אנבת', את לא יכולה לתאר לעצמך מה הוא עבר"
חשבתי ששמעתי אותה ממלמלת משהו כמו: "אני כן מבינה… לוק המסכן *…" אבל היא ירדה במדרגות וצעדה אל הביתן שלה, ואני החלטתי להתעלם.
"אל תדאגי" פרסי חייך אלי, "יהיה טוב. עכשיו כשאתם כאן"
"גם אני מקווה שיהיה טוב" השבתי "רק ש.. פרסי?"
הוא כבר הסתובב ופנה ללכת אבל כששמע את ההיסוס בקולי פנה אליי, "כן?"
"איבדתי את הקלשון שלי בחורף שעבר, והיום גיליתי שזה לא בטוח להסתובב בלי כלי נשק מחוץ למחנה. יש מצב שאתה…?"
"אני אחפש לך משהו" הוא חייך, "בהצלחה עם כירון"
"תודה פרסי" אמרתי ואז פניתי אל הכניסה, "עכשיו, בואי נגלה מה כירון כבר יודע" הוספתי לעצמי