מלחמת האלים 2 – פרק 20

שכבתי במיטה שלי בביתן פוסידון. פרסי ישן בשקט ואני כל הזמן התהפכתי, לא הצלחתי להירדם.
"אני חייבת לראות מה קרה לתום" מלמלתי. פרסי לא הסכים לגלות לי מה הם עשו לתום. עם קצת מזל הוא עדיין בעליית הגג.
קמתי מהמיטה ונעלתי את נעלי הספורט הקרועות שלי, לבשתי גם סוודר שחור ויצאתי החוצה.
הקור היכה בי ברגע שיצאתי החוצה, הרוח שרקה וגלי הים נשמעו במרחק. אחרי הכל זה היה דווקא נחמד.
יללות משונות עלו מהיער, שהיה חשוך יותר מהרגיל. זה כנראה בגלל השעה המאוחרת. הערכתי שהשעה היא שלוש בלילה.
בדיוק כשהתכוונתי להסתובב וללכת לבניין המרכזי שמעתי משהו. קול.
"פסטט…" הקול לחש "אמה זאת את?"
הבטתי ביער בחשש, "כן. מי זה?"
"אני כל כך שמח שזאת את" הקול נרגע, "אז מה קורה איתך?"
"אולי תגיד לי מי אתה?" שאלתי "אני אשמח לדעת עם מי אני מדברת"
"אה בטח" הוא אמר ויצא מהצללים.
יחסית הוא עוד נראה נורמאלי, היתה לו צלקת חדשה בלחי אבל חוץ מזה הוא נשאר כרגיל: מעיל טייסים שחור, מכנסים שחורות בלויות וחולצה שחורה. נעלי הספורט המרוטות והעיניים השחורות החקרניות והחשדניות. נזכרתי עד כמה הוא מזכיר לי את אבא שלו.
"מה קורה ניקו?" שאלתי בחיוך ונתתי לו חיבוק ידידותי, "מה מביא אותך לפה?"
"הכל טוב אצלי" הוא חייך והחווה בידו למחנה, "תמיד כיף לחזור לפה". הייתה נימה מרירה בקולו, החמצתי פנים.
"שמעת על החדשות?" שאלתי
"האורקל?" הוא שאל והנהן, "אין אחד בחוץ שלא שמע עליו"
הנהנתי, "אז מה ידוע לך?"
"לא הרבה" הוא הודה, מניד בראשו
חייכתי, "אז הפעם אני זאת שיודעת יותר, הא?"
הוא פרץ בצחוק, "כיף לראות אותך אמה"
"גם אותך" אמרתי בכנות "היה לי יום ארוך ולא נחמד במיוחד. אבל למה אתה מבקר פה באמצע הלילה?"
הוא משך בכתפיו, "תמיד העדפתי את החשיכה. זה הרבה יותר קל להתחמק או להתגנב למקום מסוים"
כיווצתי את מצחי, "לאן כבר התגנבת?"
הוא חייך, "זה סוד. אבל אני אגלה לך אותו אם את תגלי לי כמה פרטים על הנער החדש. מה את אומרת?"
"בטח" אמרתי והצבעתי אל הבניין המרכזי "האמת היא שאני הולכת לבקר אותו עכשיו. רוצה להצטרף?"
הוא היסס
"אני אספר לך עליו בדרך. מה שתרצה"
הוא הביט עדיין בבניין. "אני לא אוהב את המקום ההוא" אמר
עיקמתי את אפי בהזדהות, "גם אני לא מתה על המקום הזה. אבל זה המקום היחיד שהם יכולים לשמור בו על תום"
"תום?" הוא שאל
"הנער" עניתי.
התחלתי לצעוד לכיוון הבניין המרכזי עד שהבנתי שניקו לא מאחורי. "אתה בא?" שאלתי
הוא נאנח, "נו בטח. מישהו חייב לשמור עלייך שלא תעשי שטויות"

צעדנו בשקט אל הבניין מדי פעם ניסינו לפתוח בשיחה אבל גילינו שלשנינו נעים יותר לשתוק. הגענו אל הבניין המרכזי ועלינו בשקט במדרגות, כבר הספקתי לספר לניקו כל מה שהיה צריך לדעת. פחות או יותר.
לא אמרתי כלום על הנבואה. עדיין היו בה קטעים שהפחידו אותי, לדוגמא, מה הקטע של 'השביעי מהליוס' או 'כבשן נשרף' ומשום מה הכי הפחיד אותי המשפט שגם היפנוס אמר לי: 'נטל הבגידה יהווה חידה'.
איך היפנוס ידע על הנבואה? ואותי הוא לא ידע, מה שהפך את זה למפחיד יותר.
"אמה"
"מה?" שאלתי כשניקו נעצר
"הגענו"
עקפתי את ניקו ופתחתי את דלת עליית הגג. עליתי למעלה, ניקו בעקבותיי. הבטנו בחדר ריק, תום לא היה שם.
"איפה הוא?" שאלתי. איפה הם יכלו להחביא אותו? איפה הוא יכול להיות?
"אני באמת לא…" ניקו עצר
הסתובבתי כדי להביט בו. נער בן 16 הצמיד סכין לצוואר של ניקו כך שהוא כמעט חנק אותו.
"אם החיים שלו חשובים לך לא תזוזי" הנער אמר, הוא נראה מהסס, "תזדהו"
"ניקו די אנג'לו" אמר ניקו "בן האדס"
"אמה פרייס" אמרתי "בת פוסידון"
"אמה?" הנער שאל. מבין הצללים יכולתי להבחין בעיניים ירוקות ושיער כתמתם
"תום?" שאלתי
הסכין נעלמה מצווארו של ניקו ותום יצא מהצללים. "הייתי בטוח שאתם שוב האנשים ההם"
"זה בסדר" אמרתי "ניקו הוא חבר"
ניקו הסתובב אל תום "מעטים הם המסוגלים להפתיע אותי, כל הכבוד"
תום הנהן, "אני עושה את זה כל הלילה"
"מי עוד מבקר אותך?" שאלתי
"הם" הוא השיב והצביע לעבר הקיר. ישבו שם שלושה חבר'ה שנראו כמו סיירים במשמרת לילה. אבל הם היו ממוטטים על הרצפה כאילו מישהו חבט בהם עד אובדן הכרה ואז גרר אותם לפינה.
"כולם באים לשאול אותי שאלות" תום אמר "נמאס לי מזה אז התחלתי להחזיר"
הבטתי בו בעניין "לא ידעתי שאתה גם נלחם"
"אני משתדל שלא" הוא הודה
ניקו הנהן, "תשמע… אני יודע שאתה לא אוהב את זה אבל אני יכול לבקש ממך לעשות לי טובה?"
"תלוי מה הטובה" השיב תום
"אני… אני רוצה לדעת איפה לוקאס"