מלחמת האלים 2 – פרק 2

פרק 2:

ירדתי למטה אחרי שהתלבשתי, הבטן שלי כאבה, מאד. הרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי על הבטן במלקחיים ורציתי לצעוק מכאב. אפילו אחרי שלקחתי מעט אמברוסיה (מזון האלים שיכול לרפא חצויים אבל מנת יתר שלו תשרוף אותנו) הרגשתי רע, גם אם לא כמו קודם.
הייתה לי הרגשה רעה, תחושת בטן.
ותחושות בטן של חצויים בדרך כלל מתבררות כנכונות, לטוב ולרע.
אז ירדתי למטה ואמא שלי בחנה אותי ואז קבעה ש- "משהו קרה"
"לא קרה כלום אמא" אמרתי "אני בסך הכל לחוצה, זה הכל"
"את לקראת מחזור או משהו? את נראית ממש רע"
"לא אמא, אני לא" נאנחתי "ותודה על המחמאה" הוספתי בציניות והתיישבתי ליד השולחן, קערת הקורנפלקס שלי הייתה מלאה בדגנים כלשהם אבל לא היה לי תאבון.
"טוב, ברור שמשהו לא בסדר" אמא שלי התיישבה מולי, "מה קורה אמה? ספרי לי…"
"אני לא יודעת, אמא" אמרתי "אני לא יודעת"
"תחושת בטן?". הנהנתי. "תסמכי על תחושות הבטן שלך אמה, אם את רוצה את לא חייבת ללכת לבית הספר…"
הנדתי בראשי, "אני חייבת ללכת, אני גם ככה מספיק שונה"
"את לא שונה, את מיוחדת" היא מחתה
"אנחנו גם רואות את ההבדל, נכון?" שאלתי באומללות ולקחתי ביס מהקורנפלקס, היה לו טעם טפל. ההרגשה שמשהו לא טוב קורה חזרה, עיקמתי את אפי.
"ברור שיש הבדל!" אמא שלי אמרה "רואים ש…"
דפיקה בדלת קטעה את מילותיה. הדפיקה הלכה והתחזקה.
"טוב, רגע!" צעקתי וניגשתי אל הדלת, "מי… ?"
בום!
הדלת נשברה וחתיכות עץ התעופפו ונחתו עלי, אמא שלי צעקה ואני נפלתי אחורה.
מישהו צעד פנימה, היה לו גוף ענק והוא היה בגובה מטר שבעים או משהו, היו לו אצבעות בגודל של תפוצ'יפסים, הציפורניים שלו היו צהובות ומלוכלכות. אה כן, והייתה לו עין אחת.
קיקלופ.
לקחתי צעד אחורה ופתחתי בריצה לעבר הסלון, על הקיר נחה חרב שנראתה ישנה אבל מעט נוצצת, כל מי שהביט בה היה יכול לטעות ולחשוב שהיא חלודה אבל אני ידעתי את האמת, החרב הזאת הייתה עשויה מארד שמימי ולא הייתה חלודה, למעשה היא הייתה חדה מאד.
שלפתי את החרב מהקיר והסתובבתי אל המפלץ, מי היה האידיוט שהתלונן על זה שמפלצות לא תקפו אותנו?
הוא התבונן בי בכעס, העין שלו הייתה אדומה ושטופת דם, זה גרם לי לבחילה. הוא שאג וריח זוועתי התפשט בחדר.
"תגיד לי" צעקתי עליו "שמעת על מי פה? אולי סוכריות מנטה?"
"חצויה" הוא נהם ואז חייך משועשע, "אני אשמח לחסל אותך"
"אה, נזכרתם שאתם אמורים להרוג אותנו?" שאלתי בציניות וגלגלתי את עיניי. המפלצות האלו לא מוצאות זמן טוב יותר לתקוף? כמו באיזה מבחן במתמטיקה או משהו?
הוא נהם בתשובה והתנפל עלי, התגלגלתי הצידה ודקרתי, הייתי אסירת תודה על האימונים המפרכים במחנה במהלך הקיץ. לרגע דם זלג מהמקום בו דקרתי אבל אז הפצע הגליד, כאילו לא היה שם.
מצמצתי בתדהמה כשהוא התנפל עליי ותפס אותי, מתדהמה החרב נפלה על הרצפה ולא הצלחתי להגיע אליה כשהוא הרים אותי ותלה אותי על כתפו כאילו הייתי שק של קמח. נאבקתי וצרחתי עליו אבל לא הצלחתי להשתחרר, הסירחון מהפה שלו ממש לא עזר לתמונה הכללית.
מזווית העין ראיתי את אמא שלי מביטה בי באימה, חשבתי מה יקרה אם היא תראה את הדבר הזה הורג אותי. זה גרם לי להתעשת.
חשבתי על מים, על אגמים, על הים שנמצא לא רחוק מהבית שלי (שבלונג-איילנד למי שהספיק לשכוח), חשבתי על איך כל המים האלו נשטפים ומגיעים אל הבית הזה, במקום הזה.
כיווצתי את העיניים, הרגשתי משיכה בבטן וכשפקחתי אותם כבר ישבתי על הרצפה, מים שטפו את כל הסלון ואני ריחמתי על אמא שלי שכנראה תייבש את כל המים האלו אחר כך.
לא היה לי זמן לרחם על אמא שלי לפני ששמעתי את הקיקלופ זז, קפצתי ותפסתי את החרב שלי, "תמסור למי ששלח אותך שתבואו להציק לי בזמן אחר!"
"תמסרי לחבר שלך שזה לא נגמר, האדון עוד כועס" הוא השיב ואז רוח חזקה נשבה והוא נעלם. פשוטו כמשמעו. על מה היצור המכוער דיבר?
דפיקה בדלת ההרוסה הקפיצה אותי ואת אמא שלי, ההרגשה הנוראה בבטן שלי חזרה ואז הוא נכנס, 'החבר שלך.. האדון…' עכשיו זה התחבר לי
"היי אמה" הוא אמר "אנחנו צריכים לדבר"
מרוב תדהמה החרב שלי נפלה על הרצפה בקרקוש מתכת, "לוקאס"