מלחמת האלים 2 – פרק 18

היה לו קול נחשי, העיניים שלו זהרו האור הירוק והוא דקלם בשקט מאיים:

"השביעי מהליוס, אשר אינו חלף,
יאיר אורו על כבשן נשרף.
בין פסי התכלת זרועי ארבעה כוכבים,
הקם, הצר, יגייס תומכים.
ונטל הבגידה,
יהווה גם הוא חידה."

הוא התמוטט ואני זינקתי קדימה ותפסתי אותו. אם לא הייתי עושה את זה הוא היה נופל על הרצפה על הפרצוף.
הוא מצמץ וכששם לב שמישהו מחזיק אותו הוא זינק אחורה. "מי.. איפה..?" הוא הביט סביבו וחזר להביט בי. "מי את?" הוא שאל בחשדנות
"האמת היא שהשאלה הגדולה היא מי אתה" אמרתי בשקט. הנער הזה נתן לי כרגע נבואה. נבואה של אורקל. אבל זה לא הגיוני.
"אני תום" הוא אמר, הנימה החשדנית עדיין שם, "אני בן 16 עוד מעט ואין לי מושג למה אני פה"
"אתה רציני?" שאלתי, "כלומר, אתה.. זה לא…"
הוא הביט בי מבולבל ואז משהו האיר את פניו, היה נראה כאילו הוא הבין מה קרה. "העיניים שלי היו ירוקות?" הוא שאל. הנהנתי, "והיה לי קול מפחיד כזה, ומלמלתי שטויות?" הנהנתי שוב. הוא חייך ופרץ בצחוק, "אל תדאגי, זה קורה לי כל הזמן!"
הבטתי בו באימה. כל הזמן? חשבתי שהאורקל יכול להיות רק נערה, כלומר.. בחורה. אישה. איך שלא תרצו, העיקר הוא שהיא ממין נקבה. אבל זה… זה נוגד את מה שכירון סיפר לנו.
זה נוגד את מה שהוא מלמד אתנו וגורם לנו להאמין בו.
"יש לך מושג איפה אתה?" שאלתי בזהירות, אולי כירון עוד לא סיפר לו כלום.
"אני לא בטוח…" הוא מלמל ואז הוא הביט בי, "אבל מי את?"
"אני אמה" אמרתי ולחצתי את היד שלו, "אני בת 15 עוד מעט, גם לי אין מושג למה אני פה"
הוא פרץ בצחוק, "את דווקא בסדר. לא כמו ה.. הסוס ההוא"
"סוס?" שאלתי בזהירות. הוא מדבר על כירון?
"זה.. את לא תאמיני לי.." הוא התיישב על השרפרף ואני התיישבתי מולו
"ספר לי" אמרתי בחיוך, "יש לי דמיון מפותח. אני אמינה כמעט בהכל"
"כמעט?" הוא שאל והרים גבה
"אני לא מאמינה בחיים מושלמים" עניתי בחיוך, "זה, דווקא יותר מהכל. נראה לי לא מציאותי"
הוא חייך, "את באמת יותר טובה ממנו"
"אז ספר לי עליו" אמרתי והבטתי בו, היו לו עיניים ירוקות- צהובות, זה הלחיץ אותי. אני לא יודעת למה אבל התחלתי לחשוב על נחשים. ואני שונאת נחשים.
"הוא.. אני חושב שקוראים לזה קנטאור" הוא אמר וגירד בראשו הג'ינג'י, "הוא חצי אדם וחצי סוס, הוא קיבל אותי על גבעה כלשהי ואמר לי משהו. מלא אנשים נאספו סביבנו ואז…"
הוא כיווץ את מצחו וניסה לחשוב. לבסוף הוא נאנח, "אני לא יודע. אני לא זוכר" הוא טמן את פניו בין ידו ונאנח שוב. "האמת למשהו?" הוא שאל כשהרים את ראשו
הנהנתי בשקט, "כן, אני מאמינה לך"
"באמת?" הוא שאל והעיניים הצהובות שלו הלחיצו אותי אפילו יותר, הן ננעצו בעיניים שלי ואני קפאתי מפחד, "את.. באמת האמנת לי?"
ההיסוס בקול שלו גרם לי לענות, "בטח. אני מאמינה לך"
"אז.." הוא הביט בעליית הגג, "מה אנחנו עושים פה?"
"אני לא יודעת" הודיתי
"אז.. אפשר להסתלק מכאן?" הוא שאל, "אני קלאוסטרופובי"
"אתה מפחד מסנטה קלאוס?" שאלתי בצחוק
"תצחקי, תצחקי" הוא אמר ואני פרצתי בצחוק, "מה?" הוא שאל
השתתקתי והבטתי בו. "לא יודעת" הודיתי בחיוך, "אתה זה שאמר לי לצחוק"
עכשיו הוא היה זה שפרץ בצחוק ואחרי שתי שניות הצטרפתי אליו. הבחור הזה היה הבחור הכי נחמד שפגשתי היום, בלי שאלות מיותרות, בלי מחשבות גדולות מדי. סתם, שיחה בשביל הכיף. לא בשביל לנתח דברים, לא בשביל להוכיח משהו. סתם שיחה.
בקושי שמעתי את הדלת נפתחת ומישהו ממלמל משהו.
אבל אז אני ותום הרמנו את מבטינו וראינו את פרסי ואנבת' מביטים בנו בחומרה.
"אז…" פרסי הביט בי, "בואו נשמע מה את כבר יודעת"

אנבת' גררה אותי מעליית הגג. פשוט ככה: היא תפסה אותי ובלי לומר כלום גררה אותי החוצה. רק כשהיינו בדרך לביתנים, ליד שדות התותים הצלחתי להתנער ממנה.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי בכעס
"למה הלכת לשם?" היא השיבה
"כי רציתי" אמרתי, "כי הוא סיקרן אותי. כי הוא הבן-אדם הראשון שלא חוקר אותי על כל דבר שאני עושה…. להמשיך?" שאלתי בלגלוג והבטתי בה
היא החזירה לי מבט, העיניים האפורות שלה ננעצו בי בכעס, "את יודעת מי הבחור?"
"תום" אמרתי, "והוא…"
"האורקל" היא אמרה. פערתי את פי. ידעתי את זה ובכל זאת לשמוע מישהו אומר את זה…
"האורקל מדלפי, האורקל?" שאלתי, רציתי להיות בטוחה באמה אחוז
היא הנהנה, "אנחנו.. מעולם לא שמענו על מקרה שבו בחור הוא האורקל. לא אני לפחות. בגלל זה אף אחד לא מאמין בזה. וזה המזל שלנו"
היא הביטה בי, "אז…?" שאלתי
"אני צריכה לדעת מה את יודעת" היא השיבה
"אני לא יודעת הרבה" הודיתי, "לא הספקנו לומר הרבה"
היא הביטה בי בתוכחה, "בחייך אמה, כל דבר שהוא: על מי הוא סמוך או לא, מה הוא חושב על החבר'ה. משהו"
"הוא לא סומך על כירון" פלטתי ודרכתי לעצמי על הרגל. אני כזאת מפגרת
"למה?" אנבת' שאלה
"לא יודעת" אמרתי, החלטתי לשקר. אין לי מושג מה הם רוצים מהנער אבל אני לא מתכוונת לגלות סודות שלו סתם ככה.
"אמה…"
"אני לא יודעת!" אמרתי בכעס, "ואת לא אמא שלי אז רדי ממני אנבת', בסדר?"
"אמה!" היא צעקה אבל אני כבר התקדמתי. פניתי אל המקום שבו מתקיימים אימוני החץ וקשת. למרות השעה המאוחרת, כירון נתן שיעורים לחבר'ה שהוא האמין שהם צריכים את זה (והם לא צריכים את זה).
כירון יסביר לי מההתחלה ועד הסוף את העניין אחרת אני אגלה לכולם מיהו הבחור החדש.
הבטתי בנערים והנערות שכיוונו את החצים שלהם. כמה מהם נופפו אליי וירו ביד אחת (אל תשאלו איך), "שוויצרים" מלמלתי. מעולם לא הייתי טובה בחץ וקשת. אבל אלו לא היו בני אפולו, בני אפולו ישבו בצד ורבו בחרוזים. הם מקוללים, נזכרתי וחייכתי חיוך ניצחון קטן.
"יש דרך שבה אוכל לעזור לך?" כירון שאל והקפיץ אותי מאחור
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי ונעצתי בו מבט כועס ככל שיכולתי
"אז בואי נדבר" הוא השיב ולא נראה כאילו אכפת לו מההצגה שלי
"לבד, כירון" אמרתי, "אנחנו צריכים לדבר לבד"