מלחמת האלים 2 – פרק 16

ישבנו על החוף, המים היו שקטים, קצף הגלים הגיע אל הרגליים שלנו. השמש נטתה מעט מערבה והתחילה להאדים. הגלים נצצו באור הבהיר.
הבטתי בלוקאס, הוא חייך ונראה רגוע יחסית. "זה נחמד" הוא אמר והביט בי
"זה… כן, זה נחמד" אמרתי, "אתה לא מפחד?"
"ממה?" הוא שאל בצחוק, "ועוד כשאני איתך?"
"אני לא אוכל לעזור לך אם יקרה לך משהו" עניתי בשקט והשפלתי את מבטי
"את צוחקת?" הוא שאל והכריח אותי להביט בעיניו האפורות, "שמעתי איך כיסחת את כל המכוערים שהסתערו עלינו במשחק 'תפוס את הדגל'. נלחמת ממש טוב, תאמיני לי, אם היינו נלחמים במפלצות היית מצליחה יותר ממני"
"אתה מדבר שטויות" אמרתי לאחר כמה רגעים של שתיקה
"לא, אני לא" הוא אמר וחייך, הפנים שלנו היו קרובים במידה מפחידה. זזתי לאחור והסטתי שיער מפניי, אני מניחה שהסמקתי. "מה קרה?" הוא שאל
"כלום" אמרתי, "מה כבר קרה?"
"את התרחקת" הוא אמר "למה?"
"אנחנו לא יכולים…" אמרתי בשקט והבטתי בו בחשש
"נכון, בטח. את צודקת" הוא מלמל והביט באופק
נשכתי את שפתי ולא אמרתי כלום.
"Ne me quitte pa*" הוא מלמל, "נכון?"
"לוקאס" נאנחתי "אין לי מושג מה אמרת, אתה חייב להפסיק את זה"
הוא משך בכתפיו, "זה בא לי טבעי. ואמרתי 'לא תעזבי אותי'…" הוא הביט בי בהיסוס "את לא, נכון?"
"בטח שלא" אמרתי ונתתי לו אגרוף בכתף, "מה גורם לך לחשוב ככה?"
הוא הביט בי ולא אמר כלום.
"לוקאס?" שאלתי "מה אתה לא מספר לי?"
"על מה את מדברת?" הוא שאל במהירות שהסגירה אותו, "אני לא מסתיר כלום! למה כולם חושדים בי?"
"כולם?" שאלתי וכיווצתי את מצחי, "מי כבר חושד בך? ולמה אנחנו צריכים לחשוד?, לוקאס אתה מסגיר את עצמך" אמרתי בשקט והוא הביט בי, "מה אתה לא מספר לי?, זה לטובתך"
"כולם חושדים בי. גם האחים שלי, מתחת לפני השטח. אף אחד לא יגיד את זה בקול אבל הם חושבים שאני מרגל, שהצלחתי לעבוד על כולם… אבל אין במה לחשוד, אני מבטיח לך אמה, את לא צריכה לחשוד בי. דווקא את מבין כולם, את חייבת להבין אותי"
"למה אני?" שאלתי בשקט, "אני לא בגדתי בכולם"
"אני לא בגדתי!" הוא אמר בכעס והתרומם, "חשבתי שאני יכול לסמוך עלייך! את היית היחידה שלא הוכיחה אותי, למה את אומרת את זה?"
"לוק…"
"לא, תכסחי ממני, את בדיוק כמו כל השאר" הוא הביט בי עוד רגע והסתובב
"לאן אתה הולך?" צעקתי עליו כשהתחיל להתרחק, "אני לא התכוונתי! לוקאס בבקשה!"
"תעזבי אותי בשקט" הוא צעק וצעד לעבר הזירה
"אין בעיה!" צעקתי, "אל תבוא אליי כשכולם ירצו להרוג אותך! אני לא אהיה אחראית כש…" קרסתי על החול ופרצתי בבכי, "זאת לא אשמתי, לא.. לא התכוונתי.." עצמתי את עיניי וניסיתי להשתלט על עצמי, נשימות עמוקות ורגועות. הכתפיים שלי רעדו ובקושי הצלחתי לעמוד. "… אני לא חייבת לך כלום" מלמלתי לבסוף והתרוממתי, "אם ככה אתה רוצה את זה"
הצלחתי לעמוד בלי ליפול והבטתי באופק, המים שנצצו נראו לי מכוערים פתאום, גם החול המנצנץ נראה מלוכלך באור השקיעה. הצלחתי להגיע עד לקו המים, נעמדתי בתוך המים.
כוחות מלאו אותי, הרגשתי טוב יותר.
"אם מישהו אוהב אותי, הוא יעלים אותי עכשיו" אמרתי לעצמי והבטתי במים שמסביבי, "בבקשה, תטביעו אותי"
הבעיה היא שאף גל לא הסכים להקשיב לי, וגם אם אחד מהם היה מקשיב לי, פרסי הסביר לי שאנחנו לא מסוגלים לטבוע, אני פשוט אמשיך לנשום במים. נאנחתי.
יצאתי מהמים וצעדתי חזרה למחנה, למי יש כוח למלחמות הטיפשיות בין האלים אם אני לא מצליחה להסתדר עם חבר שלי? ואיפה לעזאזל רון? הוא לא דיבר איתי, לא בא לראות אותי.. כל כך כיף לו פה שלא אכפת לו ממני? לאף אחד כבר לא אכפת ממני?
"לי אכפת ממך" קול זדוני נשמע מהשמיים, הבטתי למעלה בכעס
"ואתה גם כן!" קראתי, "הכל באשמתך"
"איך זאת אשמתי?" הוא שאל והשמיים בהקו, הכל מסביבי נצבע כחול. מצמצתי כשמולי ערפל כחול הלך ולבש צורה.
מולי התגבשה דמות אדם: היה לו שיער לבן וזקן בצבע דומה אבל בתוכו היו ניצוצות זהובים, כמו כוכבים. תווי פניו היו קשוחים אך נאים והיו לו עיניים כחולות מאוד.
הוא לבש טוגה כחולה עם ניצוצות זהובים, היו בטוגה דוגמאות של עננים שנראו כאילו הם זזים, כשהבטתי טוב יותר ראיתי הם באמת זזים. הוא גם נעל סנדלי עור בצבע שחור ונראה לא קשור אל הרקע הצהבהב של חול החוף.
"לא יכול להיות…" אמרתי בשקט
בפעם האחרונה שבדקנו את זה, אורנוס לא היה חזק מספיק בשביל להתגלות. בחורף שעבר הצלחתי לראות הצצה גנובה של פניו. אבל עכשיו הוא עמד מולי.
"שלום אמה" הוא חייך, היה לו חיוך נעים אבל בעיניו היה ניצוץ כעס, "חיכיתי לפגוש אותך זמן רב"
ידי נשלחה אל המקום שבו אמורה להיות חרבי, אבל לא הייתה אחת כזאת. "לעזאזל" מלמלתי בשקט ואז פניתי אליו, "מה אתה רוצה?" שאלתי בקול מקפיא עד כמה שיכולתי
"אל תתחרי בי אמה, אני מסוגל לעשות יותר מאשר להתגלות אלייך. הכוחות שלי הם לא בעוצמה מלאה אך הם מספיקים בשביל הרבה דברים אחרים" הוא הניף את ידו והים נחצה לשניים, החול התגלה. משב הרוח החזק פתח מעבר חלק ובטוח למעבר. באמצע הים!.
בלעתי בשקט את רוקי, "אז מה אתה..?"
"סתם לקפוץ לומר שלום" הוא אמר והחזיר את ידו. הים חזר לקדמותו. "אז מה שלומך?"
"היה יכול להיות יותר טוב" הודיתי, "אבל מה אכפת לך?"
"אכפת לי" הוא אמר ושלח את ידו אליי, פסעתי אחורה. הוא נאנח, "אני לא נגדך אמה"
"כן ממש" אמרתי בלעג, "לך תספר את זה למישהו אחר"
"למה את לא מאמינה לי?" הוא שאל "האם אמרתי פעם משהו שהוא לא האמת? האם הסתרתי ממך אמת כמו האנשים שאת מכנה חברים, אחים, או מורי דרך?"
הבטתי בו וחשבתי על זה. הוא מעולם לא שיקר לי, בכל פעם שדיבר איתי אמר תמיד אמת, הוא החסיר כמה פרטים פה ושם אבל מעולם לא שיקר, לא החביא סודות. הוא צדק.
"לא היית מתגלה אליי ומבזבז אנרגיה סתם ככה. מה אתה רוצה?"
"רק לדבר" הוא אמר והחווה לעבר החול, הופיעה שם שמיכה ושני כריות
"רק… רק לדבר?" שאלתי
"אני מבטיח לך" הוא אמר
"תשבע" אמרתי בחשש. כבר למדתי שצריך להשביע אנשים בנהר הסטיקס אם אתה רוצה לבטוח בהם. הוא הנהן וחייך.
"כבר הספיקו ללמד אותך דבר או שניים" הוא צחק, "אני נשבע בסטיקס שאני פה רק כדי לדבר. זה מספיק טוב?"
הנהנתי, "אז בוא נשמע מה יש לך להציע לי"