מלחמת האלים 2 – פרק 15

פקחתי עיניים, השעה הייתה שעת בוקר לפי הקולות שנשמעו בחוץ ולפי האור שחדר פנימה.
הייתי במרפאה שבבנין המרכזי.
פרסי ואנבת' ישבו ליד המיטה שלי, במיטה לידי שכב לוקאס. הבטתי בזהירות בפניהם, ראשיהם היו מושפלים והם נראו אכולי חרטה.
"הם לא אנחנו" אמרה אנבת' בשקט "היינו צריכים להיזהר"
"העיקר הוא שקרענו להם את הצורה" אמרתי בצחוק, הקול שלי נשמע צרוד "לא?"
"אמה!" הם זינקו ופרסי בחן אותי
"איך את מרגישה?" הוא שאל "את צריכה משהו? כל דבר שהוא. ממש פחדנו עלייך, היית מעולפת במשך שבוע. כירון כבר התכוון לשלוח מכתב לאפולו מרוב לחץ"
חייכתי, "האל אפולו יכבד אותי בביקורו?" שאלתי "הייתי ממש שמחה לדבר איתו על כמה מהבנים שלו…"
רעם קטן טלטל את השמיים, "תיזהרי בבקשה כשאת מדברת בקלות כזו" הזהירה אותי אנבת'. אפולו… כיבד אותנו, את כל המחנה, בביקורו. הוא לא היה נלהב לדעת שהילדים שלו נהגו בצורה כל כך… מחפירה"
הנהנתי, "אז מה הוא עשה?"
"הוא קילל אותם" אנבת' חייכה, "זה בלתי נסבל. הם מסתובבים במחנה ומדברים בחרוזים, אני כבר לא יודעת את מי אפולו קילל: אותם או אותנו"
"אז… חרוזים?" שאלתי
פרסי הניד בראשו, "בואי נגיד שבשיעורי החץ וקשת הם ישבו בצד בזמן הקרוב"
חיוכי התרחב מעט ואז נזכרתי בעוד מישהו, "היה עוד אל שקפץ לבקר?" שאלתי
"מי ארס?" אנבת' שאלה בבוז, "מה אכפת לו? אחרי הכל הוא חינך את הילדים שלו להרוג. גם אמא שלי חושבת שהוא בסך הכל…"
"אנבת'…" פרסי הזהיר אותה והיא נרגעה
"סליחה, אבל לפעמים הוא נאד-נפוח" היא אמרה
"רק לפעמים?" שאלתי בחיוך ואנבת' הנידה בראשה
"תמיד" היא תיקנה את עצמה, "הוא תמיד… כזה"
כולנו הנהנו, לא יכולנו לומר לארס שהוא אידיוט כי הוא היה משפד את כולנו אבל יכולנו להסכים על כך בינינו.
התיישבתי על המיטה בשיכול רגליים והרגשתי שאני מתנודדת.
"את בטוחה שאת יכולה…" פרסי הביט בי בהיסוס
"בטח" עניתי, אבל האמת היא שהייתה לי בחילה, "אז ניצחנו בסוף?"
"כן" ענה פרסי, "התוכנית הצליחה, למרות שלא עד הסוף… מישהו גרם לחבר'ה שלנו להירדם. בגלל זה לא שמרו עליכם"
"מה זה היה?" שאלתי "סם שינה?"
"זה לא היה סתם חומר שגורם לך לישון" ענתה אנבת' "לא הגיוני שלמישהו מהמחנה יהיה חומר כזה"
"איזה חומר זה?" שאלתי
"זה סתם משתק" ענה פרסי
"לא רק שהם נרדמו, הם גם לא יכלו לזוז, לדבר או אפילו לפקוח את העיניים במשך יומיים" אמרה אנבת' בחומרה, "אבל עכשיו הם בסדר" היא הוסיפה מיד.
הנהנתי בשקט, "מי היה יכול לספק משהו כזה?"
"אף אחד" אמר פרסי, "זאת הבעיה. זה סם שיש רק… רק בשאול"
"אבל מי היה יורד לשאול רק כדי להיפטר ממני ומלוקאס?"
"הרבה אנשים" אמר פרסי, הבטתי בו לרגע, שוקלת אם הוא צוחק או לא, "אבל האמת היא שזאת לא הייתה המטרה לדעתי"
עכשיו גם אנבת' הביטה בו, "אז כמו מה זה נראה לך?" היא שאלה
"זה נראה לי כאילו מנסה להפחיד אותנו" הוא אמר, "אם הוא רצה להרוג את אמה ולוקאס.. הוא היה יכול לעשות את זה בעזרת דברים אחרים"
אנבת' הנהנה, "זה מעניין" היא הודתה, "אנחנו חייבים לבדוק את זה"
פרסי התרומם ממקומו וחייך אלי, "את תהיי בסדר נכון? יש לנו עבודה"
"בטח, ברור" חייכתי וחזרתי לשכב על המיטה, "רק תבואו לבקר"
"בטח" אנבת' חייכה בצחוק, "ברור"
הם יצאו מהחדר וברגע שנשארתי לבד תפסתי את הכרית שלי וזרקתי אותה על לוקאס.
"תתעורר!"
הוא קפץ בבהלה, "אני.. היה חשוך… לא, לא זה לא יקרה… אמה.. היא…." הוא הביט בי והעיניים שלו היו מזוגזגות.
וכחולות.
נשימתי נעתקה כשהוא המשיך, "… זה לא הסוף, לא. זה לא זה, טעות… שקר… פיצוץ בכבשן.. לא, להם הם.. לא החברים שלי… אני מבטיח…" קולו דעך והוא חזר לשכב במיטה שלו, עיניו נעצמו.
הנשימה שלי הייתה שטוחה ורדודה, קמתי במהירות מהמיטה ופסעתי בזהירות למיטה של לוקאס. בחנתי אותו בזהירות, "לוקאס?"
הוא לא זז. הנחתי יד על המצח שלו, הוא בער.
"לוקאס, תתעורר" לחשתי, "בבקשה תתעורר. צא מזה"
הוא מצמץ ופקח את עיניו, "היי" הוא חייך
"אתה ממש אידיוט!" אמרתי "הבהלת אותי למוות"
"מה כבר קרה?" הוא שאל והתיישב על המיטה. התיישבתי לידו.
"אתה… העיניים שלך היו…" השתתקתי. האם עדיין יש קשר בין לוקאס ואוראנוס? האם זה הגיוני? לא. בשום פנים ואופן. אני אפילו לא אחשוב על זה ש…
"העיניים שלי היו מה?" שאל לוקאס
"כלום, רק מזוגגות" עניתי והשפלתי את מבטי
"אז בסוף ניצחנו?" הוא שאל
גלגלתי את עיניי, "זה מה שחשוב לך? וכן, ניצחנו"
"מגיע להם" אמר לוקאס והרים מעט את השרוול שלו. "זה היה ממש כואב"
"איך זה עכשיו?" שאלתי, פחדתי להסתכל
"נורמאלי" הוא אמר והביט בפצע, "סתם אדום. כבר כמעט עבר לי. אבל ממש פחדתי עלייך, היית רדומה במשך שבוע"
"ואתה?"
"יום" הוא ענה, "החלמתי במהירות"
"טוב לדעת " עניתי בחיוך ונתתי לו אגרוף ידידותי, הוא העווה את פניו, "אופס.. סליחה"
"זה בסדר" הוא השיב "אז מתי אנחנו עפים מפה?" שאל
"מה?" הבטתי בו בבלבול
"אני לא רוצה להישאר בקומה של המרפאה, זה מדכא אותי" הוא חייך, "בואי נצא לטייל"
"לאיפה נצא?" שאלתי וקמתי מהמיטה
"לאן שתרצי" הוא אמר כשקם, "לכל מקום שהוא"
"אפילו לים?" שאלתי
"אפילו לים" הוא חייך