מלחמת האלים 2 – פרק 14

כולם התפזרו, ידעתי שיש כמה חבר'ה שמסתתרים בעצים הקרובים למקרה שהחניכים מהקבוצה השנייה יגזימו. אני ולוקאס עמדנו במקום רחוק יחסית מהדגל שלנו, כדי למשוך את כולם אלינו.
ישבנו ליד אגמון קטן וחיכינו.
לדעתי היה חור יחיד בתוכנית: מה אם אף אחד לא יבוא לתפוס אותנו?
באותו הרגע נשמעו צעדים מכיוון מסוים, אני ולוקאס נדרכנו והרמנו את החרבות שלנו.
מולנו צעדו שלושה חבר'ה מכוערים מביתן ארס, ביניהם גם אדם, שמענו זרד מתפצפץ מאחורינו וכשהסתובבנו עמדנו מול שני חבר'ה נוספים מביתן הפייסטוס.
הייתי חייבת לשאול שאלות?
"היום שום דבר כבר לא הוגן, מה?" הערתי כשבחנתי את מאזן הכוחות. "אין סיכוי שפשוט.. תעזבו אותנו או משהו, נכון?"
הם גיחכו ואני בלעתי רוק בשקט, טוב. לפחות היה נעים להכיר כמה אנשים לפני שמצאתי את מותי. היו יכולים להיות לי חיים גרועים יותר, נכון?
הבטתי בלוקאס, הוא נראה מפוחד למוות.
"אני מטפל בבת פוסידון" אמר אדם בחיוך זדוני
"אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה מהקופים שלך?" שאלתי בכעס ואחד מהחברים שלו צעד קדימה, הנפתי את החרב שלי, "אני מזהירה אותך"
הוא פרץ בצחוק, "ומה תעשי?"
"אני…"
לא הספקתי לומר כלום ופתאום שמעתי זעקה שפילחה את הלב שלי. לצידי, לוקאס שכב על הקרקע.
"לא הוגן!" שאג אדם "הם שלנו, היינו פה קודם!"
מבין העצים צעד דן עם זוג חברים שלו. הבטתי בו בכעס, "אסור לפצוע חניכים!" קראתי בזעם
"אני יכול לוותר על קינוח במשך שבוע" דן אמר, מגחך, "לחסל בוגד לעומת זאת… זה לא קורה הרבה"
"דן 'סתלק מפה!" קרא אדם, "היינו פה קודם!"
"אנחנו היינו בין העצים כל הזמן" אמר דן. פתאום הבנתי שאין לנו שומרים, דן והחברים שלו בטח השתיקו אותם או משהו. אני ולוקאס לבד בסיפור הזה.
כרעתי לצד לוקאס והבטתי בחץ שהיה נעוץ בזרועו. "אתה לא נורמאלי!" צעקתי בכעס והבטתי בדן, מחיתי במהירות דמעה והתפללתי שזה לא יכאב. בשליפה מהירה הוצאתי את החץ מזרועו של לוקאס, הוא התאפק שלא לצעוק והביט בי בשקט, קרעתי חתיכת בד מהשרוול שלי וכרכתי אותה סביב זרועו כתחבושת. "שב בשקט" אמרתי לו ופניתי אל הבריונים. "אז אתם חושבים שאתם חזקים? בואו נראה אתכם!"
זאת הייתה התאבדות, ידעתי את זה, אבל הרגשתי פרץ אדרנלין, כמו שקרה היום בצהריים, בזירת הקרב.
דן ואדם צחקו, "נוכל לחסל אותה קודם ואז להתעסק איתו, לא?" אדם שאל
"אם ככה…" דן חייך ומתח חץ בקשת שלו מכוון אותה לכיווני.
"אתה לא תעז" אמרתי בפרץ היסטריה, "אתה לא תעז!"
לא הספקתי למצמץ והחרב שלי כבר העיפה לכל הרוחות את הקשת של דן ושל שני החברים שלו, הפלתי את השניים האחרים בבעיטה אחורה והם נפלו והתרחקו במהירות אחורנית. בני אפולו אולי טובים בחצים, אבל פנים מול פנים הם סתם נמושות.
הכיתי בחלק הקהה של החרב בקסדתו של דן והוא נפל לאחור. הסתובבתי אל בני ארס.
"נפלו שלושה, נשארו שלושה" אמרתי בציניות, "מי עכשיו?"
"אנחנו לא כמו החלשים האלו" נהם אדם, "עכשיו הסתבכת"
רציתי לצחוק לו בפרצוף ולומר לו, 'נראה לך?' במקום זה מצאתי את עצמי חושבת 'אני מאמינה לך'.
אחזתי בחרב שלי וגררתי בזהירות את לוקאס לאחור. "אתם לא תגעו בו. מילה שלי"
אדם צחק ושני הקופים שלו חייכו. הם התנפלו עליי שלושתם.
הצלחתי להדוף את זוג המכוערים הראשונים והם נפלו אחורה, אבל שלא כמו בני אפולו, הם חזרו לסיבוב נוסף.
"אבא שלנו הוא אל המלחמה" אמר אדם "אנחנו מסוגלים להמשיך שעות"
צעדתי לאחור, נסגתי בזהירות, לוקאס היה מאחורי, ליד האגם. חמקתי ממכת חרב ונפלתי לתוך האגם. מכוער אחד ושתיים פרצו בצחוק.
'השתמשי באגם אמה' אמר לי קול בראשי 'הוא מקור הכוח שלנו'
עצמתי עיניים וחשבתי על המים שאני מוקפת בהם. הרגשתי משיכה עזה בבטן ומים שוטפים. פקחתי את העיניים ומצאתי את שני הקופים תלויים כל אחד מעץ אחר. המראה גרם לי לצחוק.
"זה מצחיק אותך?" שאל אדם וצעד לעברי
הבטתי בו רגע אחד ואז שאלתי: "זה נכון?"
"מה נכון?" הוא שאל בבלבול
"זה שהרגת את רייצ'ל. זה אמיתי?"
פתאום הוא לא נראה כאילו הוא רוצה להרוג אותי, "כן.. אני.. אני הרגתי אותה. בטעות!" הוא הוסיף מיד "אבל אף אחד לא מאמין לי, למה שיאמינו לי?"
"איך זה קרה?" שאלתי בעניין, הוא הפנה לעברי עיניים שחורות כועסות.
"זה לא עניינך" הוא נהם והרים את החרב שלו
"אם אתה מתכוון להרוג אותי.." מלמלתי ולקחתי צעד קדימה ואז הצידה, לוקאס התחיל להתרומם מעט אבל עכשיו אדם עמד בגבו אל לוקאס. הוא לא באמת עניין כרגע את אדם. "… אני יכולה לשאול שאלה אחרונה?"
"תעשי את זה מהר" הוא גיחך ונראה מסופק מעצמו
"זה נכון?" שאלתי בחיוך
"מה נכון?" הוא שאל
"שאתה מטומטם? כן, זה נכון!" לוקאס פגע באדם מאחורי הקסדה בניצב החרב שלו ואדם נפל על האדמה לרגלינו.
"תודה" אמרתי
"תודה לך" הוא אמר, "זה היה נורא"
הנהנתי, "לא האמנתי שהם מסוגלים לזה"
לוקאס גנח ונפל על הקרקע בפתאומיות, הוא אחז בזרועו הפצועה.
"אתה פצוע!" אמרתי בחלחלה
"אני לא.. פצוע" הוא אמר בקושי. תפסתי את היד שלו והסטתי את השרוול, המקום שבו היה החץ היה נפוח ומזוהם, משהו ירוק זהר שם.
"רעל" השתנקתי
"זה לא.. נורא כל כך" הוא אמר ולרגע נעצמו העיניים שלו ואז הן נפקחו בכאב
"לא נורא כל כך?!" צרחתי עליו, "למה לא אמרת לי קודם?"
גררתי אותו לקו המים והנחיתי את המים לזרום לעבר זרועו, המים נגעו בפצע, שטפו אותו וטיהרו אותו באופן חלקי.
"זה יספיק עד שכירון יגיע. עד שהמשחק יסתיים" הוא מלמל
הנהנתי בשקט, קריאת קונכייה נשמעה במרחק ביחד עם קולו של כירון: "המנצחים הם הצד של אתנה! ניצחון לקבוצה הכחולה!"
גייסתי את שארית כוחותיי כשלוקאס התמוטט לידי וצרחתי הכי חזק שיכולתי: "אנחנו צריכים עזרה! כירון!"
יכולתי לשמוע טפיפות של פרסות ומישהו קורא בשמי במרחק, ראיתי משהו כחול מתעופף במרחק וחניכים שרצים לכיווני. ניסיתי לנשום אבל לא הצלחתי.
ואז הכל החשיך.