מלחמת האלים 2 – פרק 13

ארוחת הערב הייתה קולנית במיוחד. המשחק היה עתיד להתקיים בסיום הארוחה וכלום התרגשו, היה מצחיק לצפות בזה אבל מצד שני זה הזכיר לי יותר מדי את החורף שעבר שכולם התכוננו למחמה בין האלים והילדים שלהם. המחשבה על כך העבירה בי צמרמורת.
אני ישבתי יחסית בשקט, הבטתי בלוקאס שהיה מוקף באחים ובאחיות שלו, הוא קיבל את המקום הראוי לו. רון היה ביחד עם כל החבר'ה מביתן הרמס ולא היה חסר לו כלום.
אני אמורה לשמוח בשביל שניהם, לומר תודה שהכל הסתדר על הצד הכי טוב שלו. אז למה אני מרגישה עצובה כל כך?
הבטתי שוב בחברים שלי וניסיתי לחייך.
אני שמחה בשבילם, אני שמחה בשבילם, אני שמחה בשבילם.
אולי אם אני אגיד לעצמי את המשפט הזה מספיק פעמים אני גם אאמין בו.
פרסי כנראה הבחין שמשהו לא בסדר כי הוא הפסיק לשתות את המשקה הכחול שלו (הוא סיפר לי שזה קטע שלו ושל אמא שלו, הם אוכלים ושותים דברים כחולים לרוב: עוגיות, עוגות, אפילו שתייה. זה תמיד הצחיק אותי) והביט בי בעניין.
"מה קורה?" הוא שאל
משכתי בכתפיי, "מה כבר קורה?"
"את לא מתנהגת כרגיל" הוא אמר ובחן את השולחן של בני אתנה, "אם את מפחדת מהתוכנית שקבענו אפשר…"
"לא זה בסדר" קטעתי אותו, "זה רעיון.. טוב, באמת"
האמת היא ששנאתי את הרעיון, זה חתיכת סיכון. אני לא אהבתי את הרעיון: להשאיר אותי ואת לוקאס בקו ההגנה של המחנה שלנו לבד כדי למשוך את כל הצד השני שינסו לתקוף אותנו (כי אף אחד אחר לא בדיוק סלח ללוקאס), פרסי ואנבת' יובילו שני חוליות תקיפה ויחפשו את הדגל.
על הנייר זה נראה ממש טוב. אפילו מבטיח ניצחון. אבל במציאות? זה מפחיד.
אבל אנבת' הבטיחה שתמיד יהיה מישהו שישמור מהצד אז אנחנו מוגנים.
"אז מה הבעיה?" פרסי שאל
"אין שום בעיה" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ, "אני בסדר. באמת. דרך אגב, לא ראיתי את רייצ'ל בשום מקום, מה קורה איתה?"
"רייצ'ל…" פרסי השפיל את מבטו לצלחתו. פתאום השתררה שתיקה בחדר האוכל, כאילו כולם שמעו את השאלה שלי.
"אמה" אנבת' חייכה והתיישבה לידי, "אני מקווה שלא אכפת לך"
נערתי את ראשי והרגשתי ממש לא בנוח. מה קרה לרייצ'ל? למה כולם השתתקו? אני דווקא חיבבתי את האישה הג'ינג'ית המצחיקה שהייתה האורקל שלנו.
"אמה, תראי.. לפעמים האורקל…"
"ערב טוב גיבורים!" קרא כירון שהופיע בדהרה והביט בחניכים שבחדר האוכל, "אנבת' אני אשמח אם תחזרי אל מקומך ככה שנוכל להתחיל"
אנבת' הנהנה בחוסר חשק וקמה, "אנחנו נדבר על זה אחר כך" היא לחשה לי לפני שחזרה אל השולחן של אתנה.
"אז כולם מכירים את החוקים" אמר כירון בנימה חגיגית, "כמובן שאסור לפגוע בצורה חמורה, אחרת אתם בצרות ואני לא רוצה לחזור על הטעות במשחק הקודם…" קולו של כירון הצטמצם ולרגע נדם. כולם השפילו את מבטם בשקט. הבטתי בהם בבלבול, לוקאס ורון גם הם היו מבולבלים. "… אבל הטעות ההיא לא תחזור, זה נכון אדם?"
כירון פנה אל בחור שרירי, גבוה ומאיים. הוא נראה כבן 15, היו לו עיניים שחורות ושיער חום קצרצר. הייתה לו גופיה שחורה ומכנסי הסוואה, היתה לו מטפחת אדומה כדם על הראש והוא ישב עם החבר'ה של ביתן ארס, איזה כיף, אחד הבנים המעצבנים של אל המלחמה.
אדם לא ענה לו.
"אני צודק אדם?" שאל שוב כירון והביט בו בכעס
"בטח כירון" השיב לאחר רגע, הוא הרים את מבטו מהצלחת. "ואני עדיין נשבע שזאת הייתה טעות"
"טעות או לא, זה קרה!" אמר כירון בכעס. הוא טופף בפרסותיו על רצפת השיש שלרגלינו ואז נשם עמוק. "מי שלא מכיר את הסיפור ישמע אותו כנראה מאוחר יותר מחבריו. אז שום פציעות חמורות, אני אשמש כרופא שדה. אם יש בעיות כלשהם תודיעו לי"
כירון החווה בידו וכל שולחן התמלא בקסדות, מגנים וכלי נשק. כל אחד מהחניכים התחיל לאסוף את החפצים שלו והתכונן.
הבטתי בפרסי, הוא נראה לחוץ כמוני. "אולי תסביר לי מה אדם עשה?"
הוא הניד בראשו, "רק תיזהרי ממנו. הוא לא בצד שלנו הפעם"
פוסידון כרת ברית עם אתנה, הרמס והבן של דיוניסוס.
בצד השני היו אפולו, ארס, אפרודיטה (שישבו בצד ולא באמת עשו משהו) והפייסטוס.
לא היו שום חניכים מהביתנים של זאוס (תומאס היה היחיד ועדיין עולות לי דמעות במחשבה עליו), או מהצד של הרה (שהיא אלת הנישואים ככה שהיא לא יכולה להסתובב ולבצע רומנים עם בני אנוש), לארטמיס יש את הציידות שלא נמצאות במחנה. והאדס…. אם ניקו היה פה הוא היה משתף איתנו פעולה, אין ספק, אבל.. אף אחד לא שמע ממנו כבר הרבה זמן.
לוקאס ניגש אליי עם המגן שלו, "רוצה לעזור לי?" הוא שאל
"כבר שכחת איך קושרים מגן?" שאל פרסי והתערב, הוא קשר במהירות וביעילות את המגן של לוקאס וגם את המגן שלי, אנבת' חייכה אלינו מהצד השני של חדר האוכל ונופפה לנו בחרב שלה. פרסי השיב לה נפנוף עם החרב שלו- אנקלוסמוס.
החרב של פרסי הייתה ממש מגניבה, היא הפכה לעט כאשר קירבו אליה את מכסה העט וצמחה לחרב כאשר הורידו את המכסה מהעט.
היה לי משהו דומה, הצדף שלי היה הופך לקלשון… הקרבתי אותו לאבא שלי בחורף שעבר.
הבטתי בחרב שפרסי נתן לי עכשיו, היא הייתה מאוזנת ונוחה למדי, ניסיתי להניף אותה בזהירות וגיליתי שהיא קלה מאד. כמו שאהבתי.
"תודה פרסי" אמרתי וחייכתי אליו, הבטתי בלוקאס, "ואתה, אל תלחץ פתאום, שמעת?"
"שאני אלחץ?" אמר לוקאס, כבר ראיתי שהפנים שלו מתחילות להיות ירוקות מפחד.
"יש לך לפעמים את הקטעים האלו שאתה נהיה לחוץ לפני משהו גדול"
"הוא לא היה לחוץ במיוחד כשניסה להרוג אותך" העיר פרסי שהשחיז את החרב שלו, הוא אמר את זה בשקט אבל שנינו שמענו אותו.
"לא" לוקאס הנהן, "לא הייתי לחוץ"
"זה מה שאמרתי" מלמל פרסי והתרחק מאיתנו, הוא פנה אל החבר'ה מהצד שלנו והסביר להם בתמציתיות על התוכנית, כמה ראשים הנהנו באי חשק, כאילו היה להם חבל על ההזדמנות לחסל את לוקאס בעצמם.
"אז… אנחנו מוכנים?" שאלתי
"כן, נראה לי.." לוקאס ניסה לחייך.
אנבת' הביטה לכיווננו וסימנה לנו לבוא, "אנחנו עומדים להתחיל" היא אמרה
כל קבוצה פנתה אל הצד שלה במגרש ואנחנו הנחנו את הדגל במקום בטוח.
הצלחתי לתפוס את אנבת' שנייה לפני שהתחלנו לשחק, "אנבת' מה הקטע עם רייצ'ל? ומה בדיוק יש לאדם?"
"המקרים קשורים זה בזה" אמרה אנבת' ולא הביטה בי, "במשחק האחרון שלנו… יש וויכוחים אם זו הייתה טעות או לא… אדם הרג את רייצ'ל"
באותו הרגע נשמעה קריאת קונכייה.
" Le jeu commence *" מלמל לוקאס