מלחמת האלים 2 – פרק 12

בשעה אחד-עשרה עמדתי בזירה ביחד עם פרסי. האימון שלנו באמת היה עם בני אתנה.
לוקאס ישב בצד והביט בזמן שפרסי הסביר את מהלך השיעור, כל שאר החניכים ישבו מלפנים והקשיבו. אני ביניהם.
"… ובצורה כזאת אתם יכולים להפיל את החרב של היריב שלכם" פרסי סיכם, "שאלות?"
מישהו הרים יד, "אם הוא תוקף מאחור?"
"שאלה טובה, במקרה כזה…."
הפסקתי להקשיב, הבטתי לכיוון לוקאס שישב בצד. נאנחתי. למה אף אחד לא מקבל אותו? זאת לא הייתה אשמתו שהיה קל להשתלט עליו, היו לו סיבות. הוא לא אשם על זה ש…
"… להדגים, אמה?"
"מה?" שאלתי. פרסי הביט בי ולא נראה מרוצה, תמיד הייתי מקשיבה. אבל היום זה לא יום רגיל, היום לא היה לי מצב רוח לשיעור. אפילו לא ללחימה בחרב.
"שאלתי אם את רוצה לעזור לי להדגים?" הוא אמר והביט בי בתוכחה, "הכל בסדר?"
"מה? כן, אני בסדר" אמרתי והתרוממתי. האמת היא שלא היה לי שום מושג מה אני אמורה לעשות. פרסי נתן לי חרב שהייתה מספיק מאוזנת ככה שאוכל להשתמש בה. המגן שהיה עליי לחץ ובכלל לא היה נוח. הרגשתי ממש לא מוכנה לניסיון כזה.
"מוכנה?" פרסי שאל ואני הנהנתי. הוא הניף את החרב שלו וגם אני הנפתי את שלי, לכמה רגעים נאבקנו זה בזה ואז פרסי עשה את התרגיל שהדגים והחרב עפה לי מהיד ונחתה על הרצפה בקול קרקוש.
עכשיו, כשהבנתי וראיתי איך פרסי עשה את זה, רציתי לנסות בעצמי.
"עכשיו תעבדו בזוגות, קדימה" פרסי חילק את כולם לזוגות ואז נשארנו אני, הוא, ולוקאס.
"אני אשב בצד" אמר לוקאס "זה בסדר"
"לא, זה לא בסדר" אמר פרסי, "קדימה, בוא הנה"
לוקאס נעמד מולי, "אז אנחנו.. זוג?" הוא שאל
פרסי הביט בנו והנהן באי חשק, כאילו לא אהב את זה, כמעט שצחקתי למראה פניו. "אז שנתחיל?" שאלתי
"בטח, בואי נראה אותך. שותפה" לוקאס חייך והרים את החרב שלו, גם אני הרמתי את שלי. אבל עוד לפני שמישהו מאיתנו הספיק להכות, לוקאס מצא את עצמו על הרצפה כשפרסי עומד מעליו. "מה קורה?" הוא שאל משתנק וניסה להוריד את פרסי ממנו.
"תישאר איפה שאתה" סינן פרסי, שאל החניכים הורידו את החרבות שלהם ובחנו את המתרחש. "אני לא יודע למה אחותי ממשיכה להגן עליך, אבל אם לא היא היית מת עכשיו, מבין?"
לוקאס הנהן ונאבק להתרומם. לקחתי צעד קדימה והנפתי את החרב שלי, ידעתי שהברק של החרב יגרום לפרסי להסתובב, הכיתי לכיוונו והוא הסתובב בדיוק בזמן והדף את המתקפה שלי בחרבו.
"מה…?" הוא שאל, אבל אני כבר הייתי בפרץ של אנרגיה
"באיזו. רשות. אתה. מאיים. על. חבר. שלי?" שאלתי בכעס ועם כל מילה הכיתי אותו, הוא כמובן הדף אותי אבל אני דחקתי אותו לפינה של הזירה, הקיר מאחוריו.
"אמה…" הוא התחמק מעוד מכת חרב והחליט להחזיר לי, המכות שלו היו אכזריות, "מה עובר עלייך?" הוא שאל בכעס
"למה אתה מאיים על חבר שלי?" החזרתי בזעם ותקפתי שוב
"אני מגן עלייך!" הוא קרא והדף שוב, עכשיו באמת כעסתי.
"ממי בדיוק אתה מגן עלי?!" שאלתי והתנפלתי עליו, הוא כבר בקושי הצליח להדוף אותי, פרץ האנרגיה שלי גדל והכיתי כל כך חזק שפרסי נטה הצידה. ניצלתי את זה וביצעתי את התרגיל שלימד לפני שנייה, החרב שלו נפלה על הרצפה וחוד החרב שלי הייתה על צווארו, הוא היה דחוק לקיר הזירה. "ממי אתה מגן עליי?" שאלתי בלחש, "ממי, פרסי?"
לקחתי צעד אחורה וזרקתי את החרב על הרצפה.
"ודרך אגב, אל תסמוך על בני אפולו במשחק היום בערב" הוספתי, "גם הם שונאים אותי"
"הם לא שונאים אותך" אמר פרסי, "הם שונאים אותו!"
פרסי הצביע בידו לעבר לוקאס שכבר עמד והביט בנו בחשש, כמו כולם.
"למה כולכם שונאים אותו?!" קראתי בכעס, אם מישהו לא שמע את מה שאמרנו עד עכשיו, אין ספק שעכשיו הוא כבר שמע, הסתובבתי אל שאר בני אתנה, "ואתם. כולכם אמורים להיות אחים שלו. איך אתם חושבים שאמא שלכם מגיבה כשהיא רואה את היחס הזה?"
"מה את יודעת?" שאלה מישהי מאחור, אנבת'.
"אולי אני יודעת יותר משנראה לך, אנבת'." עניתי
"אמא שלנו לא רצתה בוגד" ענה ילד אחר
"ונגיד שזה נכון. אתם חושבים שאמא שלכם מרוצה מאיך שאתם מתנהגים עכשיו?"
הם כולם הביטו בי ולא אמרו כלום.
"ככה חשבתי" אמרתי בכעס והבטתי בפרסי, "בפעם הבאה, תגן על עצמך. לא עליי. בסדר?"
הוא הביט בי בכעס, "את לא יודעת במה את מסתבכת, אמה. תקשיבי לי"
"כמו שהייתי אמורה להקשיב לך בחורף שעבר?" שאלתי בציניות, כולם האזינו, "כשאמרת שבני אתנה הם הבעיה שלנו?"
עכשיו כולם הפנו את מבטם אל פרסי, הם ידעו על החורף שעבר אבל עכשיו תקפתי בכל הכוח. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלי.
"בסופו של דבר, באמת בן אתנה הוכיח כי הוא הבוגד" אמר פרסי
"אבל אתה האשמת את כולם!" השבתי
"כי הם כולם טעו" החזיר פרסי, כמה בני אתנה זזו באי נוחות, אחרים הידקו את אחיזתם בחרבות שלהם.
"אנחנו לא טועים, פרסי" אמרה אנבת' ואז העיפה מבט אל לוקאס, "לא מי מאיתנו שמכבד את עצמו"
"בחייכם" השבתי בכעס וצעדתי לעברה, היא הרימה את חרבה כמתגוננת ואני פרצתי בצחוק. "איך אני אפגע בך אנבת'? אין לי נשק ואני אפילו לא רוצה לפגוע בך"
"אז…?" היא שאלה
"אני רוצה שתשימו לב איך אתם מתייחסים אל לוקאס" אמרתי בשקט, "אתם הורגים אותו מבפנים"
"וזה ענייננו?"
"בטח שכן!" קראתי בהפתעה, "הוא אח שלך אנבת'. זוכרת מה אמרת לי כשגילית? 'זה לא יכול להיות הוא. רק לא הוא'. למה אמרת את זה אנבת'?, תעני לי" הוספתי בשקט
"כי לא רציתי שזה יהיה לוקאס. זה לא הגיע לו" היא אמרה בלחש
"ומה שאתם עושים לו עכשיו אנבת', זה מגיע לו?" המשכתי לשאול
היא הנידה בראשה, "לא" היא אמרה, "לא. את צודקת"
"אני כבר מתחילה להתרגל לזה" הזהרתי אותה בחיוך והיא הביטה בלוקאס.
"אני מצטערת. כל כך מצטערת" היא אמרה, כל בני אתנה הסכימו איתה. הם ניגשו אליו וטפחו על כתפו, שכנעו אותו שמה שעשה לא היה באשמתו. לוקאס נראה מאושר לשם שינוי.
כשכולם התחילו להתפזר לוקאס חייך אליי, "תודה אמה" הוא אמר ואז יצא עם זוג ילדים.
"באמת תודה" אנבת' אמרה, "אני חייבת לך" היא הוסיפה
"צדקת בכל מה שאמרת" הוסיף פרסי וחיבק אותי, "אני גאה בך, ילדונת. במיוחד על הקטע שנלחמת בי, לא ידעתי שאת יודעת להכות ככה"
פרצתי בצחוק, "אני באמת מתחילה להתרגל למחמאות האלו"
הם חייכו, "מה שעשית עכשיו…" אמרה אנבת', "זה היה מאד יפה מצידך, אמה"
"אין בעד מה" אמרתי, "רק רציתי שהוא יפסיק להיות עצוב כל כך"
"הלוואי שיכולתי להיות כמוך. תומכת" היא הוסיפה במרירות
"אה… זה בסדר, אני גרועה בדברים אחרים: חשבון לדוגמא"
"אני אמשח ללמד אותך מה שתרצי" היא אמרה בצחוק ואני חייכתי.
"נו, אז מה האסטרטגיה שלנו במשחק היום בערב?"
"האמת, לא חשבנו על זה עד עכשיו" אמרה אנבת', "אבל אם את מזכירה את זה… יש לי רעיון מצוין"