מלחמת האלים – פרק 8: חלוקה

פרק 8: חלוקה

"אתה לא מבין שאנחנו נלחמים באנשים הלא נכונים?" אמרתי בכעס, פרסי ישב על כיסא בצד ורייצ'ל על המיטה שלי. אני עצמי עמדתי, לא יכולתי לשבת עוד רגע.
"נלחמים באנשים הלא נכונים?" הוא השיב בכעס "את כנראה לא מבינה אמה, אנחנו במלחמה איתם"
"לא!" אמרתי "אנחנו לא. ההורים שלנו במלחמה עם עצמם! למה זה משפיע עלינו?"
"אמה" רייצ'ל הביטה בי. העיניים הירוקות שלה לא זהרו אבל הן חדרו עמוק לתוך נשמתי "מתי בפעם האחרונה יצאת החוצה? ראית מה הולך בחוץ?"
הנדתי בראשי, לא נתנו לי לצאת מפה כבר יום-יומיים. "אני יוצאת" אמרתי ופתחתי את הדלת.
משהו מוזר היה באוויר, הוא היה טעון יותר. המחנה נראה… שונה.
חניכים עברו אחד בין השני והסתובבו בקבוצות של חמישה חניכים בערך.
הביתנים, כבדרך קסם, התחלקו בחלוקה מסויימת. המדורה עמדה באמצע, שחורה. מצד אחד עמדו הביתנים של אתנה, זאוס, הרה, אפולו, והפייסטוס. מהצד השני עמדו הביתנים של פוסידון, דמטר, ארס, אפרודיטה והרמס.
לרגע בהיתי בביתנים ואז באש השחורה. מה לעזאזל קרה כאן?
מישהי יצאה מביתן אתנה ואני נופפתי לה, אנבת' בחנה אותי ורק המשיכה הלאה. משהו כאן ממש לא טוב.
ואז זה הכה בי, הביתנים מסודרים לפי בני ברית! ארס, אפרודיטה, הרמס ודמטר הצטרפו אל אבא שלי. זאוס, הרה, אפולו והפייסטוס הצטרפו אל אתנה.
אז זה אומר שזה כאן. המלחמה הזאת מתחילה.
רצתי חזרה אל הבניין המרכזי. "רייצ'ל!" קראתי והיא הביטה בי בחצי מבט.
"ניסיתי לומר להם.." היא אמרה
"אבל זה מלחמה!" אמרתי מהר, לא מודעת לכלום "אסור להם, אנחנו…"
"במלחמה" אמר פרסי "אני שמח שסוף-סוף הבנת"
הבטתי בו בזעם שלא חשתי בעבר. "מלחמה זה לא תמיד הפיתרון!" קראתי בייאוש ויצאתי מהבניין, התקדמתי לעבר היער שגבל במחנה. הייתי חייבת רגע של שקט.
התיישבתי ליד אגם קטן והכנסתי את רגליי למים, הם היו קרים אבל נעימים. נשענתי על מרפקיי ועצמתי את עייני. כל כך הרבה דברים קרו בכל כך מעט זמן.
רשרוש קל נשמע מבין העצים, התרוממתי ופקחתי את עיני, הבטתי סביבי. זה שאנחנו בלחמה לא יגרום למישהו לרצות לתקוף אותי… נכון?
"את לבד?" שאל הקול. הבטתי שוב מסביב, מחפשת.
"אני?" שאלתי בתדהמה
"לא, אז אני" אמר הקול בציניות "אמה, את לבד?". נעצרתי. מי מכיר את השם שלי פה?
"אני לבד" אמרתי, נזכרת במה שפרסי לימד אותי. איך לשלוט במים בעזרת כוחי כבת פוסידון. אם מי שזה לא יהיה ינסה לפגוע בי אני אוכל לתקוף בחזרה.
רשרוש נוסף נשמע, נעמדתי על רגליי וכשהוא הופיע נשמתי. לוקאס בחן אותי.
"אז מה קורה?" הוא שאל
"כלום" עניתי "מופתעת"
"כן טוב.."
"יש לי שאלות אליך" אמרתי מהר, אני חייבת להבין כמה דברים.
"אנחנו לא יכולים לדבר פה" הוא אמר "גם ככה ההורים שלנו יהיו לא מרוצים…"
"כן, אתה צודק" אמרתי בשקט "לאיפה אפשר ללכת?"
"אני מציע שאחריי" אמר קול נוסף. הסתובבתי, כירון הביט בי ולא חייך, הוא נראה מודאג.
"כירון, לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אחרי רבע שעה של הליכה לאורך חוף הים. כירון לא הסתובב כשהשיב. "בקרוב נגיע".
הבטתי בלוקאס שהביט בחול, הוא נשא שני תיקים כתומים ולבש חולצה כתומה של מחנה חצויים. "אתה חושב ש.."
לוקאס הפנה ממני את מבטו ולא אמר כלום. משהו נפגע אצלי, לוקאס מעולם לא התעלם ממני בצורה הזאת. כבר התחלתי לחשוב שמשהו לא טוב. משהו לא בסדר.
בדיוק התכוונתי להסתובב ולברוח משם כשכירון נעצר ואמר שהגענו.
חבורה של עשרים חניכים הביטו בי, עכשיו באמת רציתי לברוח אבל אז הבנתי משהו, לא כולם בצד של אתנה. חלקם גם בצד של פוסידון.
"מה הולך פה?" שאלתי. החניכים הביטו בי במבוכה.
"אנחנו היחידים שמאמינים שמשהו במלחמה הזאת לא בסדר" אמר נער אחד, השיער שלו היה שחור ועיניו היו כחולות. הבטתי בו בהלם. לא היו הרבה בני זאוס. היו כמה יחידים ובודדים בכל העולם, והנה מולי עמד אחד כזה. "תומאס, דרך אגב" הוא אמר
"אמה" עניתי בשקט "אתה בן של זאוס, נכון?"
הוא פרץ בצחוק. "למה זה הדבר הראשון שכולם רואים בי?"
"מצטערת" אמרתי "לא יוצא לפגוש הרבה חצויים כאלו". כירון כחכך בגרונו.
"היכרויות נוכל לבצע אחר כך" הוא אמר "עלינו לשלוח שלושה חניכים אל מסע חיפושים"
"מה הם מחפשים?" שאלתי. שוב כולם היו נבוכים.
"האמת שגם אני לא בדיוק יודע" אמר כירון ואישר את החששות של כל בני החבורה.
"רמז כלשהו" אמר פתאום לוקאס "כל דבר שיעזור לנו להוכיח שבמלחמה הזאת יש יותר ממה שנראה לנו, שמישהו מסתתר מאחורי כל זה"
נזכרתי ברעד בערפל הכחול בבנין הראשי וצמרמורת חלפה בגבי. "יש לי תיאוריה" אמרתי.
כירון הביט בי. "נדבר על זה אחר כך" אמר והביט בשמיים "מתחיל להיות מאוחר"
"כירון?" שאלתי בשקט
"כן?"
"אתה חושב שיכול להיות משהו יותר חזק מהטיטאנים ומהאלים?"
כירון לא נראה מרוצה ועיניו הסתירו משהו אפל. "לא" הוא אמר "זה לא הגיוני".
ואז הוא פנה עם כל שאר החניכים, כולנו חזרנו אל המחנה בקבוצות. נפרדנו בחזרה אל החלוקה המסוכנת. אל מה שעשוי להיות… שדה קרב.