מלחמת האלים – פרק 7: האויבים הלא נכונים

פרק 7:האויבים הלא נכונים

צרחה נמלטה מפי, היא הייתה כל כך חזקה וכל כך מפתיעה עד שהוא נפל אחורה. פרסי פתח את הדלת בתנופה ושאל אם הכל בסדר. סימנתי בראשי על הנער שעל הרצפה, הוא התרומם לאט. פרסי ראה את המצוקה על הפרצוף שלי.
'מה את רוצה שיקרה?' שאל אותי קול בתוכי. הרמתי את מבטי אל פרסי המחייך וניסתי להפעיל את המחשבות שלי כך שיגיעו לפרסי.
'אני לא יכולה לדבר איתו. בבקשה פרסי, שילך'
"אני בסדר" הוא אמר ושפשף את ראשו.
"לוקאס" אמר פרסי "למה שלא תצא קצת? היית פה הרבה זמן". לוקאס ניסה למחות אבל פרסי היה חזק ממנו, הם יצאו לבחוץ. היה שקט כמה דקות אז הסקרנות הרגה אותי.
קמתי מהמיטה וכשרציתי ללחוץ על ידית הדלת שמעתי קול לוחש באיום.
"אם היא לא תרצה שתתקרב אליה, אתה לא. זה מובן?" שאל הקול. ידעתי מי זה אבל לא האמנתי, הקול שלו היה מפחיד, כמעט מרושע.
"היא חברה שלי" ענה לוקאס.
"אתה האויב שלנו כרגע, ביחד עם כל שאר בני אתנה!" אמר פרסי בקול המפחיד שלו. פתאום הבנתי משהו. פרסי אמר 'ביחד עם כל שאר בני אתנה' כלומר שהוא כלל גם את אנבת'. אלים אדירים! בטח ממש קשה לו, הוא ואנבת' היו חברים כבר הרבה זמן. האם המלחמה והאיבה בין ההורים שלנו תהרוס את היחסים ביניהם?
שמעתי את לוקאס ממלמל משהו על כך שאני זאת צריכה להחליט ואת פרסי אומר לו ללכת.
מיהרתי בחזרה אל המיטה ושכבתי שם כאילו לא זזתי. הייתי כמו אבן כשפרסי נכנס פנימה. "הוא ממש עקשן, החבר… הנער הזה" הוא שינה את קולו. האם התכוון לומר שלוקאס הוא חבר שלי? הוא בטח לא היה אומר לי את זה. לוקאס כבר לא חבר שלי.
'מי אמר?!' זעק קול בלבי 'הוא החבר הכי טוב שלך כבר שנתיים!'.
הבטתי בחלון, ראיתי את לוקאס פונה לכיוון הביתנים. חשבתי על אנבת' המסכנה. האם פרסי אמר לה את אותם דברים שאמר עכשיו ללוקאס?
"את רוצה להסביר לי?" הוא שאל. תפסתי במחרוזת של אבא, שהסתבר שניתנה לילד אהוב. 'או קורבן' אמר לי קול בתוכי, הקול שלי. האם אני הנערה שמדובר בה בנבואה? אבל זה… רק אז הבנתי שפרסי מחכה לתשובה.
"מה אמרת לאנבת'?" אמרתי מיד והצטערתי שזה מה שאמרתי. אבל עכשיו לא יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור. הוא הביט בי מופתע ואז התיישב על המיטה לצידי.
"אמרתי לה את מה שאני יכול לומר" הוא נאנח "אם המלחמה הזאת היא בין ההורים שלנו אנחנו חייבים לקבל את הצד של ההורה. אני אמרתי לה…."
"בבקשה אל תגיד לי שנתת למלחמה הזאת לשנות את היחס שלך לאנבת', האם היא לא אותה נערה, או שאולי אתה לא אותו הנער?"
"אבל אבא…" הוא נעצר והביט בי. גם איתו פוסידון דיבר. זעם עצור על כל השנים שאבא שלי התעלם ממני, מקיומי געש בקרבי.
"אבא טועה!" קראתי בכעס. פרסי נראה כמזועזע, הוא הביט החוצה, לעבר הים.
"אף פעם אל תדברי ככה על אבא שלנו" הוא אמר בשקט "אני יודע מה את מרגישה. זעם, כאב, פחד. העובדה שאבא לא יצר איתך קשר במשך כל הזמן הזה, זה נותן לך הרגשה של נטישה". האם גם הוא הרגיש ככה בפעם הראשונה כשפגש את אבא שלנו? כנראה שכן. הוא פגע בול במילותיו. כל מילה הייתה נכונה.
"אבל נכון לעכשיו הוא טועה!" אמרתי, לא נותנת למילים של פרסי להגיע אלי "למה שאנבת' תבגוד בך? למה שאנבת' תשתמש בל ככלי משחק?" פרצתי בבכי "אסור לך לוותר על אנבת' רק בגלל המלחמה המטופשת שבין ההורים שלנו!" אמרתי. פרסי מחה דמעה מעיני ואז חייך אליי את החיוך הנעים שלו, כמעט שכחתי איך הוא התנהג כלפי לוקאס לפני פחות מכמה דקות.
"את צודקת" הוא אמר "נשארנו אותם בני נוער, אותם ילדים שהיו יחד. אבל עכשיו…" הוא הביט החוצה בים הסוער, הייתי בטוחה שמישהו עומד שם, בתוך הים וצופה בנו. "עכשיו יש מלחמה קשה. ואנחנו צריכים למצוא בני ברית"
"אתה מתכוון שהמלחמה…." הבטתי בו בפחד
"תגיע עד מחנה החצויים, כן. דם של חצויים יישפך במלחמה הזאת"
"אבל לוקאס, אנבת', רייצ'ל" חשבתי עליהם. רייצ'ל הייתה הנערה שנתנה את הנבואה. האורקל. ככה פרסי קרא לה. "אני רוצה לדבר עם רייצ'ל" אמרתי פתאום, בטוחה מה אני צריכה לעשות. היא תדע לעזור לי.
"רייצ'ל היא בת תמותה רגילה כשהיא לא נותנת נבואות" אמר לי פרסי "אני לא בטוח שהיא תעזור לך, אמה את צריכה לנוח". הבטתי מהחלון, גשם התחיל לרדת בזעף במחנה החצויים. בדרך כלל יש הגנה מיוחדת שמונעת מקור או חום חיצוני לחדור למחנה אבל מישהו נתן לגשם להיכנס, כאילו ידע שזה מצב הרוח של כל החניכים והמדריכים.
"אני לא רוצה לנוח" אמרתי בשקט "אתה יכול לקרוא לה, בבקשה?" הבטתי בעיניו. הוא נאנח ואז יצא מהחדר.
דפיקה קלה נשמעה. "פתוח" אמרתי בצחוק כשנזכרתי איך היינו צועקים בכיתה שלנו כשכל פעם מישהו דפק. "פתוח! תיכנס מי שלא תהיה!". הזיכרון הכאיב לי כי הבנתי שאני כנראה לא אזכה לחוות אותו שוב. אני אשאר כאן.
זאת לא הייתה רייצ'ל, השיער של רייצ'ל היה כתום והיו לה נמשים. למי שנכנסה היה שיער בלונדיני מתולתל, עיניים אפורות וחכמות והיא חייכה אלי עם סוודר של מחנה החצויים בידה. "פחדתי שיהיה לך קר" היא אמרה ופנתה אל החלון. היא סגרה אותו והתיישבה לידי.
"אנבת'…" לחשתי בשקט, פחדתי שאני אפרוץ בבכי.
"מה שלומך?" היא שאלה וחייכה אלי. היא קירבה את ידה אליי ומחתה דמעה מעיניי. "בכית?" היא שאלה לא מאמינה "למה?"
"בגללך" אמרתי "לא כי עשית לי משהו. אבל המלחמה הזאת, ואת ופרסי…" חנקתי פעם נוספת את הדמעות.
'אתה האויב שלנו כרגע, ביחד עם כל שאר בני אתנה' זה מה שפרסי אמר ללוקאס. האם הוא אמר את זה גם לאנבת'?
"אוי" היא אמרה וחיבקה אותי "אין לך מה לדאוג, המלחמה תעבור. אני ופרסי נהיה בסדר"
"אנבת' בבקשה" אמרתי "מה פרסי אמר לך?"
הפעם היה תורה לחנוק דמעות. "הוא אמר שנכון לעכשיו, כמה שהוא מצטער, אנחנו אויבים"
אוי, פרסי. עכשיו היה תורי למחות מעיניה דמעה. היא חייכה אליי ואז פרצנו יחד בצחוק.
"אני מחבבת אותך מאד" אמרתי לה "ואני אצטער אם יקרה לך משהו"
"גם אני מחבבת אותך" היא אמרה "וגם לי יהיה כואב אם משהו יקרה לך"
לרגע הבטנו זו בזו. מצטערות על המלחמה המטופשת שיכולה להרוס חברות טובה.
מישהו דפק בדלת. "פתוח" אמרתי בקול צרוד. פרסי פתח את הדלת.
"הבאתי את…" הוא נעצר כשראה שישבתי עם אנבת' "אנחנו נחכה בחוץ" הוא הוסיף ואז הביט בי. 'תוציאי אותה מפה' הוא אמר לי במחשבותיי.
"לא פרסי" אמרתי "היא לא אויבת". לרגע אנבת' הביטה בי ואז בפרסי ויצאה מהחדר.