מלחמת האלים – פרק 5:אני מקבלת אח

פרק 5: אני מקבלת אח

אחרי רגע הנערה התעלפה אבל שני נערים תפסו אותה והושיבה אותה על כיסא בקרבת מקום, הם כנראה היו רגילים לדברים כאלו. אבל גם אחרי שהנערה התעלפה העיניים הירוקות שלה והמילים המפחידות לא יצאו ממוחי. כל החניכים הביטו בי.
"אני מאמין שהגיע הזמן שנתפזר" אמר כירון והשתיק את ההמולה והרעש שהחניכים יצרו. כל החניכים הביטו בי ואז הם פנו כל אחד אל הביתן שלו.
הבטתי בלוקאס, הוא קם עם הביתן שלו ולא הביט בי. ראיתי את פרסי במרחק מתקדם לביתן שלו, רצתי והדבקתי אותו. "פרסי?" שאלתי ברגע שהייתי קרובה מספיק.
"מה קורה ילדונת?" הוא שאל מחייך, הוא לא נראה מוטרד כמו השאר. אם הוא היה מודאג הוא לא אמר כלום.
"מה קרה פה בדיוק?" שאלתי
"רייצ'ל, הנערה" הוא הסביר "היא האורקל שלנו, היא נותנת לנו נבואות"
"אז מה היא רוצה ממני?" שאלתי
"אני לא יודע" אמר פרסי "את כנראה קשורה אל הנבואה"
"אני לא ביקשתי את זה" אמרתי בשקט
"גם אני לא ביקשתי להיות הגיבור מהנבואה שלי" הוא אמר.
"אתה כנראה צודק" אמרתי. "נתראה בבוקר" אמרתי ופניתי אל הביתן שלי.
טוב, אם יש משהו טוב בזה שנותנים עלייך נבואה זה שאף אחד לא רוצה לישון לידך, ובביתן הרמס זה דבר נהדר.
רק נער אחד שכב לידי, קרלוס. "את לא צריכה לדאוג" הוא אמר בחיוך.
"אני בכלל לא שייכת לכאן" אמרתי "למה אני פה?"
"טוב, עכשיו כשאנחנו יודעים שהנבואה קשורה אלייך…" הוא הביט בי "את חייבת להישאר"
"מה בכלל אומרת הנבואה?" שאלתי
"אף אחד לא יכול לדעת, נבואות יכולות להיות מטעות"
"אז אני פשוט מסתכנת במלחמה בלי לדעת למה אני נכנסת" אמרתי. הוא עצם עיניים והנהן.
"לילה טוב קרלוס" הוספתי בחיוך. הוא רק חייך והתהפך הצידה.
הבטתי החוצה מהחלון, הלילה רק ירד. לבשתי את החולצה של מחנה החצויים ויצאתי החוצה. הבטתי בביתנים ובלי לשים לב נעמדתי מול דלת ביתן שלוש. התכוונתי לדפוק כשהדלת נפתחה.
"אמה?" פרסי הביט בי מבולבל. גם הוא, כמוני, לבש חולצה כתומה של מחנה החצויים "מה את עושה ערה בשעה הזאת?"
"אי יכולת לישון" אמרתי
"אני מבין אותך" הוא אמר "עם כל הנבואה והמלחמה הזאת…"
"אתה מאמין שהאלים יפתחו במלחמה?" שאלתי
"כמה שלא נעים לומר, המלחמה הזאת כבר פה. זה כבר מתחיל"
הבטתי בפרסי באימה, אם זה מתחיל עכשיו אז מה עומד לקרות? על מה האלים בכלל רבים? ומי מהם?
"מי מהאלים התחיל את המלחמה?" שאלתי "ועל מה?"
"שני היריבים הותיקים ביותר" אמר פרסי ועצב נשמע בקולו "פוסידון ואתנה"
"אבל פוסידון ואתנה תמיד רבו" אמרתי, נזכרת במה שאני יודעת "אבל זה אף פעם לא הגיע למצב של מלחמה"
הוא לא ענה, הוא היה נראה אשם. פתאום הוא הבחין שאנחנו עומדים בחוץ. "מה דעתך להיכנס?" שאל "קצת קר בחוץ"
"היית בדרך החוצה" אמרתי "לאן?"
"לים" הוא ענה בפשטות "אני אוהב ללכת לשם לפני שמהומות מתחילות, ככה אני מתחבר לעצמי"
"גם אני מרגישה ככה ליד הים" אמרתי ואז חיוך עלה על פניי "יש לך מקום פנוי?"
"בשבילך?" הוא שאל בצחוק "תמיד"
ירדנו אל החוף פרסי שלף מהתרמיל שלו שמיכה קלה ופחיות של קולה. "רוצה?" שאל והושיט לי את אחת הפחיות. לקחתי את הפחית ופתחתי אותה.
הוא הביט לרגע בנוף ואז מלמל "זה באשמתי"
"סליחה?" שאלתי והבטתי בו במקום בנוף
"המלחמה- זה באשמתי"
"למה?" שאלתי "אין מצב שזה קשור אליך פרסי, אתה ממש בסדר"
"אני לא בסדר אמה" הוא אמר בחיוך "זה היה אשמתי ואשמת אנבת'"
"טוב, אם אתה מגלה לה הכל מותר לי להצטרף?" שאל קול, הסתובבתי. אנבת' עמדה מאחורינו. "היי אמה"
"אנבת', היי" חייכתי, היא התיישבה בינינו והביטה בפרסי.
"הייתי אשמה לא פחות ממך". פרסי לא אמר כלום ורק בהה באופק.
"למי מתחשק לשחות?" הוא שאל פתאום, אנבת' הביטה בו המומה.
"קר עכשיו" היא אמרה
"האמת שלא כל כך נורא" אמרתי בחיוך "אני נכנסת פנימה"
"אני גם רוצה" אמר פרסי, הוא הושיט יד לאנבת' והתרומם. "יהיה כיף" אמר לה
"אני אצפה בכם מהחוף" אמרה בחיוך
"תפסתי את ידו של פרסי. "בוא כבר!" קראתי, וחייכתי אל אנבת'. היא פרצה בצחוק.
הצלחתי להפיל את פרסי במים, הוא שחה במהירות מטורפת ואז הוא חזר אליי ותפס אותי לא מוכנה. פרצתי בצחוק. חשבתי על גל ועל איך שהוא פוגע בפרסי. פתאום, פרסי לא היה לידי. הוא היה מחוץ למים והביט בי בהלם. "מה עשיתי?" שאלתי והבטתי סביבי.
"את…" הוא לא אמר כלום. אנבת' התרוממה.
"למה שלא נלך לביתן של פרסי?" שאלה "נסביר לך את…" אבל גם היא השתתקה, אור כחול זהר מסביבי. "מה קורה?" שאלתי והבטתי סביבי, לא ראיתי כלום.
פרסי שהיה נראה המום יותר מאנבת' הצביע על נקודה מעל ראשי. הבטתי למעלה, קלשון בצבע כחול זהר מעל ראשי. "מה זה?" הבטתי בפרסי, האור התפוגג.
"אבל…" הוא מלמל "זה לא הגיוני"
"פרסי" אמרה לו אנבת' "זוכר מה נאמר בנבואה? 'בת או בן ימות אז ל'גדול'. אתה מבין?"
פרסי הנהן. "בואו נלך לכירון" אמר והביט בי.
"אתם רוצים להסביר לי מה בדיוק…" התחלתי אבל פרסי התקרב אליי וחיבק את כתפי.
"את לא נמצאת בצרה" הוא אמר בקול מרגיע "מעכשיו אני שומרת עלייך. אחות"