מלחמת האלים – פרק 3: האמת

פרק 3: האמת

"הבדיחה הזאת מתחילה להימאס עליי" אמרתי. לוקאס הביט בי ולא אמר כלום. "בחייך!" אמרתי
"אמה זה רציני" הוא אמר
"אבל זה לא הגיוני! זה מיתוס!" קראתי, מנסה לא להתייאש. אבל אחרי כל מה שקרה היום אני לא יודעת אם פשוט יכול להיות שלוקאס צודק. וכמה זה נשמע מטורף- אני מתחילה להאמין בזה בעצמי.
"את חייבת להקשיב לי" הוא ניסה שוב. הוא ישב על הספה ואני הסתובבתי ממקום למקום, אמא שלי ישבה על כיסא ולא אמרה כלום.
"אז אני פשוט אמורה להאמין שאבא שלי הוא אל מהמיתולוגיה היוונית?" שאלתי בכעס.
אמא שלי עדיין שתקה. מהרגע שנכנסו לבית כשהבגדים שלנו קרועים ולוקאס אמר לה ש"הגיע הזמן" היא לא אמרה אפילו מילה.
"אמה" היא אמרה לבסוף "יש סיבה שעברנו ללונג איילנד את זוכרת?"
"כי קיבלת הצעת עבודה טובה פה" עניתי
"לא" היא אמרה. נעצרתי במקומי והבטתי בה "עברנו לפה בגלל הגיל שלך"
"הגיל…" ניסתי אבל לא הצלחתי להבין. מה הבעיה בגיל שלי? קודם קוטס הזה עם השאלה של מי אני ועכשיו זה משהו שקשור לגיל שלי.
"גברת לורין" התערב לוקאס, הוא נראה חסר מנוחה "אין לנו זמן"
"אז בואו נזוז" היא אמרה ותפסה את המפתחות של המכונית.

"אז הם פשוט עוברים עם תרבות המערב?" שאלתי שוב. המכונית קפצה בדרכים. לוקאס הסביר לי שוב ושוב אבל לא הצלחתי לעקוב, היה קשה לעכל את זה. "עוד מעט תגיד לי שהאולימפוס נמצא בראש ה'איימפייר סטייטס'" פרצתי בצחוק, הבטתי בלוקאס, הוא לא נראה מבודח ורק הביט בי וחיכה שאגמור. "כלומר… הוא כן?" שאלתי
"טוב לא ממש בראש" הוא חשב על זה "הוא יותר.. מרחף מעל"
"וואו" אמרתי בתדהמה. לרגע הייתה שתיקה בייננו "אז אתה חצוי גם כן?" שאלתי
"כן" הוא השיב בחיוך "אני בן אתנה" הוא הוסיף בגאווה.
"אלת החוכמה" חייכתי "זה מסביר הרבה!" ואז פרצתי בצחוק ולוקאס הצטרף אליי.
"מה איתך?" שאל לוקאס אחרי שנרגענו מהתקף הצחוק
"מה איתי?" השבתי
"צי זה אבא שלך?" הוא אמר "אני יכול להתערב איתך ש…."
"לוקאס" אמא שלי אמרה בקול תקיף ועצבני מהרגיל והוא השתתק. "הגענו" היא הוסיפה.
יצאנו מהמכונית מול גבעה ירוקה, הבטתי באמא שלי. "תיצמדי ללוקאס" היא אמרה "הוא יעזור לך, בסדר?"
"אני אצמד" הבטחתי ותפסתי את זרועו, אני די בטוחה שהוא הסמיק.
"תשמרי על עצמך" היא אמרה ואני הנהנתי בשקט. לוקאס התרחק ונתן לנו להיפרד אחת מהשנייה. "אסור לך לומר לי מי זה אבא שלי, נכון?" שאלתי
"את תגלי" היא אמרה בחיוך "אני בטוחה שתאהבי אותו"
"אני אתגעגע אלייך" אמרתי
"גם אני" היא אמרה וחיבקה אותי "אני רוצה שתיקחי את זה" היא הוסיפה ונתנה לי מחרוזת.
היא הייתה עשויה מצדף בצבע ירוק כמו הים, כמו העיניים שלי. "תשמרי על זה" היא לחשה כשלוקאס נעמד לידי.
"מוכנה?" הוא שאל ואני הנהנתי בעצבנות ותפסתי את ידו. לא אכפת לי שהוא הסמיק.
פנינו והסתובבנו במעלה הגבעה הירוקה.
בהיתי בנוף מהופנטת, זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי. מחדר האוכל הפתוח, הזירה עם הלוחמים, הביתנים המסודרים בצורת ח' ושדתות התותים.
הכל היה כל כך שליו ונחמד. טוב כמעט.
כל החניכים חייכו אליי בעצבנות או הזעיפו פנים, הם לא נראו מאושרים מהעובדה שהגעתי. החבאתי את המחרוזת בתוך החולצה שלי.
לוקאס הוביל אותי לבניין המרכזי, זה היה בניין עם שלושה קומות, בקומה האחרונה ראיתי זוג עיניים ירוקות וזוהרות מציצות בי. 'תירגעי' פקדתי על עצמי.
"חכי כאן" אמר לי לוקאס "אני אקרא לכירון"
התיישבתי על כיסא שהיה על המרפסת לפני הבית, לוקאס נכנס פנימה.
הבטתי בכמה בני נוער שחלפו על פניי, כמה חייכו והשאר הזעיפו פנים ומיהרו להסתלק.
נער שהיה נראה כבן שמונה עשרה נעצר והביט בי, היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות כמו שלי. "היי" הוא קרא "מה קורה?"
לרגע התבלבלתי. "היי, הכל טוב" אמרתי.
הוא חייך, היה לו חיוך נעים. הוא בא והתיישב לידי. "את חדשה פה נכון?" שאל
"כן" אמרתי בחיוך, הלחץ הרפה ממני. "אני אמה" אמרתי "אמה לורין"
"פרסי" הוא אמר ולחץ את ידי "פרסי ג'קסון"
פרסי הוא בן פוסידון, אל הים. היה נחמד לפגוש מישהו שלא התאכזר אליי. פרסי לא שאל על ההורה שלי ודי שמחתי על זה. הוא סיפר לי במקום על הפעם הראשונה ששלו פה, על איך שפגע בנערה שלא חיבב עם מים מהשירותים. הוא סיפר לי על המסעות שערך, המקומות שהיה בהם ובעיקר, הוא דיבר על אנבת'.
אנבת' היא בת אתנה, מה שאומר שהיא אחות למחצה של לוקאס. פרסי אמר לי שהוא ישמח להפגיש אותי עם אנבת' ושאני אחבב אותה מאד.
"אני רואה שהזמן עובר במהירות כשנהנים" אמר מישהו, הסתובבתי. לקח לי רגע להבין מה אני רואה. מהמותניים ומעלה הוא היה בן אדם, מלמטה הוא היה חצי סוס לבן. "קנטאור" לחשתי בכבוד. לא מאמינה למראה עייני. כשאמא שלי הייתה מספרת לי סיפורים על קנטאורים תמיד חשבתי שהם יישארו בגדר דמיון, זה היה מדהים. "ווואו" אמרתי לבסוף.
הוא פרץ בצחוק. "את בטח אמה, אני כירון. אני רואה שהכרת את פרסי" הוא אמר והוסיף קריצה אל פרסי
"מה שלומך היום כירון?" שאל פרסי
"אתה יודע" השיב כירון "דברים לעשות, מקומות להיות. ונבואה" במילה האחרונה הוא הקדיר פנים, פרסי קם ממקומו.
"נבואה?" שאלתי
"לוקאס" פרסי פנה אליו "אולי תראה לאמה את המקום? אני בטוח שכירון עייף" לוקאס הנהן ותפס בידי. הבטתי בקנטאור עוד פעם אחת ואז בפרסי שחייך אליי ונכנס לבניין.