מלחמת האלים – פרק 24: אני מקבלת מכתב מהים

פרק 24: אני מקבלת מכתב מהים

שרפנו את התכריכים ואחד מהאחים של כל מת הספיד אותו, התנדבתי להספיד את תומאס.
חצי שעה אחר כך כולם פנו אל החדרים שלהם. בקרוב המחנה יתרוקן מאדם.
מצב החניכים לא היה המוצלח ביותר שלנו, המלחמה ספגה הרבה אבודים, אבל פרסי הבטיח לי שבקיץ יהיו פה הרבה יותר חניכים.
הבטתי בביתן שלי ועדיין הצטערתי מאד על מה שאמרתי לפוסידון.
בארוחת הערב כשכולם התיישבו ליד השולחנות או השליכו חלק מהמנה שלהם מנה לאלים אני פניתי אל האש וחשבתי על מה שאמרתי לפוסידון.
"סליחה אבא, פוסידון, קבל את המנחה שלי" מלמלתי וזרקתי את כל האוכל שלי פנימה, ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס התפשט בסביבתי, לא הייתי רעבה פתאום.
התנצלתי בפניי פרסי ופניתי אל ביתן הרמס, אם היית מדבר עם החבר'ה הנכונים מביתן הרמס הם היו משיגים לך כל דבר וכרגע הדבר שהכי רציתי היה פחית קולה וחטיף צ'יפס.
קונור שוד הבריח לי את פחית הקולה אבל התנצל ואמר שהם חיסלו את החטיפים כמזון בזמן המלחמה, הסתפקתי בפחית ושילמתי לו בדרכמה אחת, כמובן שאיש לא ידע על כך.
פניתי אל החוף ופרסתי שמיכה על החול, מביטה במים, בגלים הנעים באיטיות.
תהיתי איך זה לשבת במקום אחר, בתור סתם נערה מתבגרת, לא להיות מי שאני, כלומר חצויה.
כמה מזל יש לבני התמותה שאין להם חלק בעולם המשוגע שלנו.
נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הפחית, עצמתי את עיני וכשפקחתי אותם עמד לידי רץ, היו לו בגדי ריצה ושיער בלונדיני, תווי פניו המחודדים מעט נראו לי מוכרים ועכשיו ידעתי מאיפה: לילדים מביתן הרמס יש את אותם תווי פנים בדיוק.
מולי היה האל הרמס.
"האל השלישי שמדבר איתי היום פנים מול פנים, בגובה העיניים" הערתי והוא חייך
"מוזר, לפרסי תמיד היה פחית גם בשבילי" הוא אמר והצביע על הפחית שלי.
"אמ.. סליחה הלורד, לא היה לי דרך להשיג שישייה, הבנים שלך… קצת קמצנים"
"כן.. הגיוני"
"הלורד הרמס, מה אתה עושה פה?"
"יש לי משהו בשבילך" הוא חייך "כמו שאמרת, כמה מהאלים כבר פנו אלייך אבל אני לא פה כדי לשוחח, כמו שאמרתי, יש לי משהו בשבילך"
"משהו?"
"חבילה, אני שליח האלים אמה"
הנהנתי והוא הוציא חבילה, מעטפה בצבע ירוק-כחול וריח ים נישא ממנה. מכתב מפוסידון?
"רק תחתמי לי פה.." הוא מלמל והוציא מהתיק שלו לוח חתימה אלקטרוני, הרמתי את העט ושני נחשים הסתלסלו על היד שלי, שמטתי את העט במהירות.
'למה תמיד מפילים אותנו?' שאל קול מלחש בתוך הראש שלי
"מצטערת" מלמלתי ואז תפסתי את העט שוב וחתמתי
'אמה, לא תתאכזבי' אמר לי קול אחר, קול נשי יותר, עדיין קול נחשי אבל בהחלט נשי יותר
"אמ.. תודה, אני מניחה"
"בהצלחה אמה" הרמס חייך אליי, "יש לך דרך ארוכה. את תהיה בדיוק כמו פרסי, אני מרגיש בזה" ואז הוא התחיל לרוץ לאורך החוף ונעלם אחרי כמה מטרים.
פתחתי את המעטפה ואת הדף, היו כתובות שם שתי מילים פשוטות:
'הכל נסלח'