מלחמת האלים – פרק 22: הנבואה מגשימה את עצמה

פרק 22: הנבואה מגשימה את עצמה

מישהו נגע בכתפי ואני הסתובבתי, זאת הייתה אתנה.
"אני מניחה שאוכל לקחת אותך לשיחה קטנה, לא כן?" היא שאלה ולא נראתה מפחידה כמו מקודם. היא נראתה די נחמדה אפילו.
"אמ.. בטח" אמרתי וצעדנו ביחד באולימפוס, המקום היה מדהים, התיישבנו על ספסל עשוי מאבן מתחת לעץ זית. נזכרתי שאתנה הייתה זאת שהביאה את עצי הזית לפני המיתולוגיה.
"אני חייבת לך התנצלות אמה" היא אמרה לבסוף, היא נראתה ממש נחמדה עכשיו, תהיתי איך יכול להיות שהיא גרמה לכך שלוקאס יגיע לבד למחנה, שיעבור את המבחן שעבר…
"התנצלות הגבירה?" שאלתי
"קודם על זה שלא הסגרת את אחד מבני, לוקאס" היא אמרה ואני השפלתי את מבטי
"הוא.. היה חבר ממש טוב שלי" הצלחתי לומר
"אני אינני מצליחה להבין כיצד אוראנוס הצליח להשתלט על מוחו של בני" אמרה אתנה והביטה בי, "האם.. הוא…" היא נאנחה ושקעה במחשבות.
כשחשבתי על זה, מעולם לא שמעתי על חצוי בן אתנה שבגד באולימפוס. לפחות עד כמה שאני ידעתי. ויותר מזה: מעולם לא חשבתי שאלים יכולים לגמגם.
"אני חושבת שאני יודעת למה, גברתי" היא הביטה בי בצפייה, "נראה לי.. שזה קשור לעובדה שהתעלמת ממנו"
"את מעזה לומר ש…."
"אני מצטערת גברתי אבל לפי מה ששמעתי מלוקאס… גרמת לו לעבור מבחן נורא, לא נגלת בפניו מעולם…"
"זה נכון" היא נאנחה, "בתור אלת החוכמה אני כבר לא עושה עבודה כל כך טובה.. תביני אמה, לנו האלים אסור להתערב בחיים שלכם ואסור לנו להתגלות בפניכם סתם"
"אבל אבא שלי…"
"אוהו! אני לא רוצה לדבר על אבא שלך! חוצפן כזה עם בעיות אגו ש…" ואז היא הביטה בי ונזכרה עם מי היא מדברת, אני מניחה שהייתה ממש נבוכה כי היא פרצה בצחוק, "לאבא שלך יש חוקים משלו, לא כולם אוהבים את זה אבל.. אין מה לעשות"
"סליחה גברתי אבל.. המלחמה, למה היא פרצה בעצם?" שאלתי ושיניתי נושא, לא היה לי נוח לדבר על אבא שלי או גרוע מזה על לוקאס עם אתנה.
"אני חשבתי שאת יודעת את זה אמה" היא חייכה
"לא יכול להיות שזה רק בגלל מערכת היחסים בין אנבת' לפרסי, נכון?" שאלתי
"לא" היא הודתה "זה לא, זאת מריבה של אלפי שנים, המלחמה שביני לבין אביך אבל… משהו גרם לנו לכעוס יותר מתמיד, משהו שיטה בנו"
"ועכשיו אנחנו יודעים מי זה" אמרתי בשקט
היא חייכה אליי, "תודה לך אמה, אני אזכור אותך"
"בבקשה הגבירה, למרות שאני לא מבינה מה עשיתי"
"בשבילי עשית הרבה" היא חייכה ואז דמותה התחילה להבליח ואני הסטתי את מבטי.
ידעתי שאם אסתכל בצורתה האלוהית של אתנה אני אשרף עד היסוד.
כשהחזרתי את מבטי במקום אתנה עמד שם ניקו. "מוכנה לחזור?" הוא שאל
"בטח" אמרתי, "בוא נזוז"

תוך שעה אני וניקו עמדנו שוב בזירה של המחנה, זירת הלחימה הייתה מלאה חניכים פצועים. הבעיה הייתה שלא ראיתי את פרסי בשום מקום.
"אנבת' !" קראתי ורצתי לעברה, משאירה את ניקו מאחורה לספר לכמה מהחניכים מה קרה.
"אמה.. אני.. אני מצטערת"
"מה..?" שאלתי ואז נזכרתי בשורה האחרונה של הנבואה, 'בן או בת ימות אז לגדול'. "לא, לא פרסי" אמרתי בבהלה ורצתי לכיוון הבניין המרכזי ששימש גם כמרפאה.
פתחתי כל דלת והתנצלתי שוב ושוב בפני חניכים מופתעים. נראה שכולם שכחו כבר מה הייתה הסיבה למלחמה הזאת, כולם נראו כמו החברים הכי טובים עד כמה שהיו עוד קודם.
בייאוש פניתי אל החוף, גררתי רגליים והתיישבתי על החול.
"איך זה קרה?" שאלתי כשצל גדול עמד לידי, לא התפלאתי לראות שכירון עומד לידי, בצורתו כקנטאור. "ואיפה אתה היית? למה מר ד' לא התערב? למה האלים לא מוכנים…?"
"הרבה שאלות" אמר כירון וכרע לצידי על החול, הירח כבר התחיל לצאת וכמה מהכוכבים נצצו.
"פרסי לא מת אמה" אמר לי כירון ואני הבטתי בו
"לא?" שאלתי "אז איפה הוא?"
"בזירה"
"אבל…"
"לא ראית אותו כי מיהרת, היית בפאניקה"
"אז… על מי אנבת' דיברה?"
"לצערי, אחד מחברייך לא שרד"
'בן או בת ימות אז לגדול'. לגדול. אם זה לא אני, לא ניקו (שהוא בן האדס) ולא פרסי….
"תומאס?" שאלתי ביראה
"לצערי הוא נהרג כשאחד מהחניכים ניסה לפגוע בפרסי, הוא הקריב את חייו למען פרסי. הנבואה התגשמה במלואה"
"כירון.." שאלתי "זה הסוף? מה יקרה מפה?"
הגלים נצצו ועמוד מים נגלה במרחק, הוא התקרב לעברנו.
"יש לך אורח" אמר כירון, "תגיעי למדורה עוד מעט אמה, אנחנו שורפים את התכריכים של.. המתים" הוא אמר את זה כאילו לא רצה לומר 'התכריכים של תומאס'.
עמוד המים התקרב אליי במהירות וכירון דהר משם, משאיר אותי לבד מול האורח המפתיע.