מלחמת האלים – פרק 2: המורה שלי מנסה להרוג אותי

"אמה!" מר גאלס צעק והרמתי את ראשי מהמחברת. שוב נרדמתי בשיעור היסטוריה ושוב אני אחטוף עונש. נהדר, דרך מצוינת לפתוח את יום ההולדת שלי.
"כן המורה?" שאלתי מנסה לצמצם את הנזק. אבל אז הבטתי סביבי, הכיתה ריקה. השיעור נגמר מזמן. איזה יופי.
"למה את לא יכולה להיות כמו כולם?" הוא שאל ונאנח.
"אני מצטערת" אמרתי "נרדמתי. זה לא יקרה שוב"
"כן" הוא אמר ומשהו בקולו השתנה "זה בהחלט לא יקרה שוב". לא חיבבתי את הטון שבו נאמרו הדברים. חיוך מרושע כלשהוא התפשט על פניו. "את באמת לא כמו כולם…" הוסיף
"אתה מתכוון שאני… מיוחדת?" הצעתי. עדיין לא הרגשתי במשהו האפל שהתחיל לחדור לחדר. "המורה אני אקבל עונש? שאלתי והתרוממתי מהכיסא, הספרים שלי בידיי.
"כן" הוא ענה "את תקבלי את העונש המתאים לך חצויה" הוא נעה.
"חצוי…" לא הספקתי לומר. מר גאלס הסיר את משקפיי השמש שלא הוריד מעולם מעייניו.
זעקה פרצה מפי לנוכח צבעי עיניו, האחת כחולה והאחרת חומה. חוץ מעייניו הוא עוד נראה נורמאלי, אנושי. אבל משהו בפניו המחייכות ברשעות הבהיר לי שהוא לא יכול להיות אנושי.
"מה אתה?" שאלתי בחשש. משהו מאחוריו זז. זה היה נראה כמו זרוע של דחפור אבל זה היה גמיש יותר, ממש כמו… זנב. נצמדתי לקיר שמאחוריי, מבוהלת.
"זה לא משנה מה או מי אני" הוא אמר בצחוק כשהביט בי נצמדת לקיר "זה משנה מי שאת"
"אני?" שאלתי והבטתי בבגדי. מדי בית הספר ומכנס ג'ינס משופשף.
"מספיק עם השאלות!" הוא שאג בכעס "אני בטוח שהאדס ישמח להסביר לך בשאול הכל"
"האדס" חזרתי אחריו, השם צלצל לי מוכר.
'האדס הוא אל השאול והמוות במיתולוגיה היוונית' נזכרתי 'השאול הוא המקום שאליו נשלחות הנשמות של האנשים שמתו'. "אבל זה.. כלומר… זה מיתוס" אמרתי מבולבלת.
"טוב, תוכלי לומר לו את זה" הוא חייך "ותמסרי לו דרישת שלום מד"ר קוטס"
"קוטס?" שאלתי בחיוך
"כן" הוא ענה "אני נקרא על שם החיצים שלי" הוא אמר ולא הסביר יותר מזה. "העבודה שלי תהיה קלה" הוא חייך לעצמו.
"עבודה?" שאלתי
"העבודה שלי היא להרוג אותך" הוא חייך חיוך מרושע.
היו לי כל כך הרבה שאלות אבל הקוטס הזה לא נראה לי כמו האיש הנכון לשאול אותו.
"הגיע הזמן שנגמור פה, מה דעתך?" וכשאמר את זה משהו שנראה כמו דורבן עף לעברי, הוא היה באורך של שלושים סנטימטרים והוא חתך את כתפי ונתקע בקיר. הדבר הזה שהיה בדורבן היה משהו שלא הכרתי בעבר אבל עכשיו, זיהיתי אותו מיד – רעל.
נפלתי על הרצפה כשהכתף שלי צורבת. שלחתי את ידי אל בקבוק המים הקרוב אליי ושטפתי את המקום שנפגע. הרגע שהמים הגיעו אל כתפי הם ייבשו את הפצע, בקושי הרגשתי את הצריבה וכשהבטתי בכתפי ראיתי רק צלקת קטנה שנעלמת מעצמה. הפצע החלים לגמרי מעצמו.
"מעניין" אמר ד"ר קוטס ומשהו במבט שלו היה מרושע יותר, מסוכן יותר. נעמדתי על רגלי ונדנדתי את ראשי. "איך זה ייתכן?" שאלתי את עצמי
"הייתי שמח להסביר לך" הוא אמר "אבל מחוסר זמן עלי… להשלים את העבודה"
הוא התכוון לזנק לעברי כשהדלת נפתחה וחרב נשלחה וננעצה ברגלו. הוא זעק בזעם. לוקאס פרץ את הדלת ורץ במהירות מדהימה, הוא תפס את החרב, שלף אותה וצעק "תסתלק מכאן קוטס". ד"ר קוטס בחן את לוקאס ואז חזר ובחן אותי.
"אני חושב שלא" אמר בחיוך ושלח אל לוקאס דורבנים, אחד אחרי השני. לוקאס חסם אותם, אחד-אחד. קוטס התחיל לסגת וניסה להתחמק ממכות החרב של לוקאס, לאט לאט הוא הוצמד לקיר הרחוק ממני. קוטס שלח בלוקאס מבט מרושע ואז הבחין בי וחייך. ללוקאס לקח רגע להבין מה קוטס מתכנן. קוטס שלח לעברי שלושה דורבנים, היה לי בקושי רגע כדי לחשוב. "אמה!" לוקאס צעק וזרק לי את החרב שלו. באינסטינקט הראשוני שלי תפסתי את החרב והדפתי את הדורבנים אחד-אחד. החרב הייתה מאוזנת בידי אבל לא הרגשתי נוח להחזיק בה. ד"ר קוטס רצה להתנפל עליי אבל לוקאס חסם אותו עם סכין שהגיע משום מקום.
עצמתי את עיניי והתרכזתי, הרגשתי משיכה עזה בבטן כשהרמתי את החרב, אבל כלום לא קרה. פקחתי את עיניי בדיוק ברגע שד"ר קוטס העיף את לוקאס על שולחן המורה, השולחן נשבר ולוקאס נקבר מתחתיו.
"לוקאס!" צרחתי בחרדה. התנפלתי על קוטס הצוחק והוא הופתע. "אתה. לא. תפגע. בחבר. שלי" ועם כל מילה החרב שלי התנגשה באחד מהדורבנים שלו. פתאום קלטתי שהצמדתי אותו לקיר.
מאחוריו היה חלון והדרך אל הדלת הייתה חסומה על ידי החרב שלי. הוא הביט בי עוד רגע, נושף בכעס. "אנחנו עוד ניפגש" הוא אמר ואז ניפץ את החלון וקפץ למטה. הגנתי על עצמי מהזכוכיות ואז הבטתי מחוץ לחלון. שמעתי קול שריקה אדיר ופתאום אחד מהדורבנות שלו פגע בכתפי. נפלתי אחורה ושלפתי את הדורבן. יבבה נמלטה מפי אבל נשכתי את שפתיי בכאב והשתתקתי. הרגשתי את הרעל בתוכי.
תפסתי את בקבוק המים שעל יד השולחן הקרוב.
"בבקשה שיעבוד" התחננתי ושפכתי מים על הכתף. זה לקח יותר זמן ועדיין יכולתי להרגיש צריבה אבל הרגשתי הרבה יותר טוב. בחנתי את הכיתה, היא נהרסה כמעט לחלוטין.
רק אז מבטי קלט את שולחן המורה המרוסק. "לוקאס" אמרתי ורצתי אל השולחן. הרמתי חתיכה אחרי חתיכה עד שהצלחתי להרים אותו, הוא השתעל ואז הביט בי.
"הגיע הזמן" הוא לחש