מלחמת האלים – פרק 18: אוראנוס מגלה תוכניות

פרק 18: אוראנוס מגלה תוכניות

רצתי כאילו חיי תלויים בכך, ובמידה מסוימת זה היה ככה, פרסי היה הרבה בשבילי.
"פרסי!" הקול שלי הדהד כשרצתי, בן הפייסטוס הרים את מבטו ונראה כאילו התבלבל, עצמתי את עיני כשהתנגשתי בו בכל הכוח והעפתי אותו אחורה, ותאמינו לי, את בני הפייסטוס קשה להזיז.
הוא התרומם ואני זיהיתי אותו, זה היה בן צ'ארלסון, הוא עזר לי ולפרסי להתקין חרב נורמאלית בשבילי, זה היה קשה באותו הזמן אבל הוא תמיד נשאר מחייך, הסביר לי בחיוך מה לעשות, עכשיו הוא לא נראה אותו הדבר, כלומר הוא עדיין היה גבוה ושרירי ועם עור שחום ושיער טיפה חרוך מהאש אבל משהו בפנים השתנה, הוא נראה מרושע כמעט.
"בן…" התחננתי אליו "מה אתה עושה?"
"המלחמה הזאת היא יותר מדי אמה" הוא אמר "חייבים לגמור עם זה מהר, וחיסול של בני פוסידון היא הדרך המהירה ביותר. אני מצטער אמה"
"זה ממש לא יקרה" אמרתי ונעמדתי לפני פרסי שהתחיל להשתעל, הוא נשם בכבדות.
"את לא רוצה שאני אהיה זה שיהרוג אותך אמה" הוא אמר את זה כאילו אני כבר מתה, כאילו מישהו כבר עטף אותי בתכריכים שלי ועכשיו הולכים לשרוף אותם.
"נראה אותך" אמרתי ורק אז הבנתי שאני חסרת הגנה, אין לי כלי נשק, אין לי מגן, כלום.
הוא חייך חיוך ציני והסתער, עצמתי את עיני ושאלתי את עצמי אם זה כואב למות בדיוק כשהרגשתי משיכה ענקית בבטן, פתאום בן לא היה שם, רק חלקת אדמה רטובה, בן נשטף הצידה.
נשטף…
האגם היה ממש לידי ואני הצלחתי לזמן את המים לעזרתי.
"אמה.." פרסי נאנק ואני הסתובבתי אליו, התכופפתי אל הבוץ והדשא החרוך והבטתי בו, מניחה יד על חזהו, מקשיבה להלומות הלב שלו. הוא יחיה.
"שלא תעז להבהיל אותי ככה!" קראתי והרמתי את הראש לו ככה ש נח על ברכיי, "אני כבר חשבתי שראיתי את האדס בעצמו"
"האמת שכבר ראיתי אותו" הוא חייך בציניות ואני שמחתי, "את חייבת ללכת אמה"
"מה?"
"לאולימפוס, להזהיר את כולם, לא נותר לנו זמן"
הבטתי סביבי, השעה הייתה כמעט חמש, הוא התחיל להיחלש, השמש כמעט שקעה, הים סער והעננים שינו צורה ולבשו צורה של ציפור כלשהי… ינשוף.
"אמה, קחי את לוקאס ורוצו לאולימפוס, תעצרו את המלחמה הזאת"
"פרסי…" הוא תפס בידי ועיניו הביטו בי
"בבקשה אמה" הוא אמר והביט בשדה הקטל, חניכים עדיין נלחמו זה בזה, "את חייבת ללכת, בבקשה"
"אתה.. תהיה בסדר?"
"כן, מבטיח, עכשיו לכי"
רעם טלטל את השמיים וכל החניכים הרימו את מבטם, עוצרים מהמלחמה.
"האם את שומעת אותי אמה פרייס?" צחק קול מרושע, כבר ידעתי מי זה
פתאום כולם השתתקו באימה. הבנתי שלא הייתי היחידה ששמעה את הקול הזה.
"מה זה היה?" צעק בן אתנה במרחק מה ממני והתקרב לכיווני, החוד של הסכין שלו מכוון כלפי.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי והחזרתי את מבטי לקרקע
"זה ידוע שבני פוסידון יודעים לזייף קולות" הוא ענה
"חשבתי שזה משהו שאתם יודעים לעשות" עניתי בכעס וניקו שהגיע בריצה תפס בזרועי, עצמתי את עיניי וניסיתי לשלוט בעצמי ובכל זאת אחרי שפקחתי עיניים גיליתי שהנער שהתגרה בי מוצף מים.
הוא ירק קצת מים, "אולי תלכי…"
"אני בכלל לא צריך להתערב כדי שתילחמו אחד בשני אחרי הכל" אמר קולו של אוראנוס, החניך שהתגרה בי הביט למעלה בתסכול.
"מה הולך פה?" שאל חניך אחר
"בתוך כמה דקות מועצת האולימפוס תיגמר ואז מתוך הכאוס שייוצר אני אחזור" סיכם אוראנוס, באיזור כולו נרעד והטמפרטורה ירדה מתחת לאפס, "ואני, לא כמו קרונוס או אשתי הטיפשה גאיה, אצליח ואפיל את האולימפיים ואתכם. בקרוב חצויים, לא תצטרכו להילחם, כשאני אקום כל מה שתעשו יהיה להישבע לי אמונים במקום לאלים המטופשים, וזה יקרה בקרוב…"
"לא תוכל לעצור אותנו!" קראתי לעבר השמיים, כמה מהחניכים נעו בעצבנות "אני…"
"…את אמה פרייס, תהיי שנייה להישבע לי" ענה הקול של אורנוס, "המשרת הראשון כבר נמצא, את מוזמנת להיות השנייה"
"לעולם לא!" קראתי וכמה מהחניכים עדיין לא זזו, חלק נראו קפואים מרוב אימה.
"אנחנו עוד נראה" צחק אוראנוס, "אנחנו עוד נראה"
ואז הטמפרטורה חזרה לסבירה, חניכים קפואים התעוררו וכולם הביטו בי ביראה.
"אוראנוס, מי שהינו אדון השמיים מתעורר!" קראתי "והמלחמה הזאת היא הדרך שלו לחזור!"