מלחמת האלים – פרק 14: שבועה מופרת

פרק 14: שבועה מופרת
איש בגובה שלושה מטרים לפחות עמד ליד כס העצמות. רק עכשיו הבחנתי בנוכחותו.
היה בו משהו אפל ומאיים. שערו היה שחור כמו הלילה ועיניו היו מפחידות.
משהו בהם היה לא ברור, כאילו היה שם מן…
"ובכן?" הוא שאל וקולו הדהד והשתיק את מחשבותיי
"אתה האדס, אל המוות" אמרתי והוא נפנף בידו באגביות בזמן שהתכווץ מעט והיה בגובה של מטר תשעים. עדיין גבוה ומפחיד אבל במידה מסוימת האיום… קטן.
תרתי משמע.
"ובכן, אמה פרייס" הוא אמר וצחק למראה הבעתי ההמומה. לא נתתי לו את שמי. "אני יודע דברים רבים ממה שאת יכולה לתאר לעצמך" הוא אמר, חיכה לתגובתי
"למה את מתכוון?" שאלתי ומיד הוספתי, "אדוני". היה בו משהו שגרם לי להוסיף את המילה הזאת, הוא נראה מאיים ולא היתה לי כל כוונה להתעסק עם אל המוות במיתולוגיה היוונית.
גם לא היה לי זמן לזה.
"אני יודע על המלחמה, הסיבות שלה, על הסיבות שלך לבוא לפה, על מה שמדבר איתך, על מה שאת רוצה…" עיניו הבהיקו והוא חייך בנונשלנטיות שכזאת שפחדתי לקרוס לנגד עיניו.
למה כולם רואים מה אני רוצה חוץ ממנו?
"אין לך מה לדאוג" הוא הוסיף, "אני לא אחד שמגלה סודות. זה בדיוק הסיבה שלא אוכל לעזור לך"
"אז מה אני עושה פה?" שאלתי וחיוכו נמחה
"תביני, גם אני רוצה לבחור צד במלחמה הזאת למרות שעליי הוא" הוא אמר והדגיש את המילה 'הוא'. שינינו ידענו במי מדובר. "לא ממש מעוניין בשירותי"
"אתה רוצה… לשרת אותו?" שאלתי לא מאמינה, אם גם האדס ייקח חלק במלחמה הזאת ועוד בצד הכל כך לא נכון…
"זה פחות לשרת" אמר האדס "הוא ישלוט למעלה, אני למטה. אותו הדבר. רק עם שליט טוב יותר" הוא חייך והתיישב על הכיסא. "הבעיה היחידה היא שאבא שלך, הנפוח הזה שחושב שהוא יותר טוב ממני…" הוא הביט בי ואני בהיתי בו בזעזוע, כשכלום לא קרה כמו שחשבתי הוא צחק, "נראה לך שבממלכה שלי אבא שלך יכול לפגוע בי?"
"אבל.. חשבתי שאתם לא מנוצחים, שאתם יכלים לחדור לכל מקום"
"אבל לא לחדור לממלכות אחד של השני" הוא חתך אותי "למה לדעתך את לא יכולה לעוף? למה תומאס לא יכול לשוט?"
הזדעזעתי לגלות שהוא יודע גם על החברים שלי, הדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בהם.
"אבל תביני, זה שאבא שלך לא יכול להיכנס לא אומר שאת לא יכולה… בדיוק בגלל זה יש חצויים. כדי שתעשו את העבודה המלוכלכת של ההורים שלכם" הוא חייך וחיוכו לא היה נעים במיוחד.
"אבל גם לך יש ילדים במחנה החצויים!" אמרתי פתאום, נזכרת בנער הצנום והמסכן, שדמה מאד לאביו, ואיך שהתהלך לבד במחנה כשהאחרים אפילו לא פונים אליו כיוון שהם יודעים שהוא מחוץ למלחמה הזאת. איך ישב לבד בשולחן שלו, איך התבודד בערב השירה הראשון שהשתתפתי בו…
"ילד" הוא תיקן אותי "ילד נודניק שלא מפסיק להתחנן אלי שאביא אותו לפה" הוא הביט סביבו כדי להזכיר לי אפילו אנחנו.
"אבל הוא הילד שלך!" אמרתי "איך אתה יכול לחשוב ככה?"
"כי אני לא האלים האחרים" הוא אמר, משלים עם מצבו אבל משהו בו גרם לי להבין: גם אם היה רוצה להביא לפה את ילדו, ולדעתי הוא רצה מאד, הוא לא יכל! פרספונה (אשתו של האדס) הייתה מסלקת את הילד הזה לכל הרוחות.
פתאום ריחמתי על האדס.
מעולם לא להשתתף בכל הפגישות של האלים חוץ מפעם אחת, בקיץ. לא לראות את האלים האחרים, שהם בעצם אחיו. לשמוע כל היום רק את צעקותיהם של המתים. זה באמת לא נעים במיוחד.
"אני לא מאמינה שלא אכפת לך ל… להקריב את הבן שלה ולהתחבר לאויב של כולנו"
"מה את בכלל יודעת על ה 'אויב של כולנו' ?" הוא שאל משועשע, מחכה לשמוע את דברי. הבנתי שאני מבזבזת פה את זמני. הוא כנראה לא הולך לעזור לנו.
אלא שכשעמדתי להסתובב ולעזוב שני שלדים הגיחו כמשום מקום ותפסו בזרועותיי.
"איפה הייתי לפני שנכנסנו לעניין הבן שלי? אה כן" הוא חייך. תביני, האלים אולי לא יכולים לבוא אבל החצויים כן. קיבלתי הצעה מעניינת ומפתה מאד מהצד של אתנה. היא רצתה שאתפוס את פרסי, לצערי הוא לא יצא למסע הזה… אבל בת פוסידון אחרת כן יצאה"
ניסיתי להשתחרר מאחיזתם של השלדים אבל הבנתי שכבר איחרתי את המועד.
"מה אתה תעשה בי?" שאלתי מבועתת, "פשוט תעביר אותי לידה של אתנה?"
"אני אראה מה היא מציעה עלייך, זה נורא מצחיק את לא חושבת? שם המשפחה שלך הוא פרייס, וזה בדיוק מה שאתנה תציע עליך.." הוא חייך אלי כשהשלדים הרימו אותי בקלות שלא תאמן ונשאו אותי כאילו הייתי בובת סמרטוטים.
"נשבעת שלא תעשה לי כלום!" אמרתי וניסיתי לבעוט בהם
"יש משהו שכחת לומר.." הוא חייך "אצלנו לא נשבעים סתם, צריך להישבע בנהר הקדוש, בסטיקס. רק אחרי שנשבעים בסטיקס אסור להפר את ההבטחה. תזכרי את זה בעתיד טוב?"
בעטתי חזק יותר וראש של אחד השלדים עף והתנפץ בקיר, הוא נפל והתפורר לאבק. נפלתי על הרצפה. זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי.
הנחתי לפנינה ליפול מהצדפה שלי ותוך שנייה היא הפכה לקלשון בידי, "אני מזהירה אותך האדס!" אמרתי בקול הכי מסוכן שיכולתי לגייס
"את ומי בדיוק?" הוא שאל בחיוך כששלדים הקיפו אותי, מציצים מכל מקום. הקרב הזה היה אבוד עוד לפני שהתחיל. חבל רק שחשפתי בפניו את הטריק היחיד שלי.
שלד אחד תלש מידי את הקלשון בזמן ששניים אחרים תפסו בזרועותיי.
"אסור לך להקשיב לו" אמרתי להאדס "הוא משחק איתך, בדיוק כמו עם כולם"
"הוא לא שולט בי" אמר האדס והתעצבן, נכנסתי בדיוק למה שלא רציתי להיכנס אליו. "אני רק עוזר לו עד שיקום מחדש…" הוא הביט בי ונראה שנמאס לו ממני. "ובינתיים, למה שלא נראה לך את חדר האורחים?"