מלחמת האלים – פרק 11: מר ד'

פרק 11: מר ד'

אנבת' שאלה אותי בפעם הרביעית למה אנחנו הולכים כל כך הרבה ועוד כמה זמן זה ייקח. שאלתי את עצמי אם גם אני הייתי קרצייה כזאת כשלוקאס הביא אותי לכאן.
"היי מה זה שם?" שאלה אנבת' והביטה לכיוון שבו החול התחיל להיות אפור. כירון עמד שם עם עוד מישהו שלא זיהיתי. אנבת' מיד דחפה אותי אחורה ופסענו בשקט, כמו מרגלות, מנסות לשמוע את השיחה שהתנהלה בין השניים.
"אתה יודע כמוני כמה המלחמה הזאת מיותרת!" קרא כירון. האיש השתיק אותו וכירון הביט בו כועס. האיש שדיבר איתו היה שמן במעט, הוא לבש מכנסיים עם דוגמא של נמר וחולצת הוואי מעצבנת במיוחד. "מר ד'…" שמעתי את אנבת' לוחשת. "מנהל המחנה" הוסיפה אליי.
"… ואני לא מבין למה…" קולו הפך שקט פתאום. אנבת' דחפה אותי אחורה בפעם השנייה בדיוק כשמר ד' הביט לכיוון שלנו, כאילו בדק שאין איש שמאזין להם.
"אתה יודע שאם תבחר צד…" גם כירון השתתק פתאום. שניהם עמדו ולא אמרו דבר.
אני ואנבת' התחלנו לחשוד במשהו והסתובבנו במטרה לברוח כמה שיותר מהר. צרחה כמעט נמלטה מפי כשהרגשתי תופש את הרגל שלי. "אנבת'.." לחשתי. היא הסתובבה והביטה מטה, ענף גפן צמח על אחת מרגלי במהירות. "לעזאזל" היא לחשה ושלפה סכין משום מקום, היא התחילה לחתוך את הענף כשנשמע קול רם, עמוק ומאיים מעלינו,
"אתן לא יודעות שזה לא יפה לצותת?"
מר ד' נראה מפחיד עוד יותר מקולו. הוא היה אדום ותעלם מכירון שלידו כשהושיט את ידו ושחרר את הענף שתפס ברגלי בעזרת נפנוף מהיר. ואז התרוממתי והודיתי לו.
"אין צורך להודות, אמיליה פלייס" הוא אמר וחיוך עלה על שפתיו "למרות שבדרך כלל אני לא מאושר מזה שחניכים מקשיבים לשיחות שלא להם".
"שמי הוא אמה פרייס" תיקנתי אותו ואז הוספתי, "אני גם לא נוהגת להקשיב לשיחות שלא לי". הוא לא נראה מרוצה ואז הביט באנבת' וחיוך התמתח על פניו.
"אנבת'.." הוא אמר "איזה מקרה לא צפוי… וכשאני אומר לא צפוי אני מתכוון לצפוי מאד"
"שלום מר ד'.." חייכה אנבת' חיוך מתגרה ואז חייכה אל כירון "שלום כירון".
"אנבת'…" כירון הזהיר אותה בקולו והיא הרימה את ידה כמתנצלת.
"אז.. אמלי לייס" מר ד' הביט בי, עיניו היו סגולות. "מה כבר שמעתן?"
"אמה פרייס" אמרתי שוב, כעס מסוים חודר לקולי, "ולא שמענו כמעט וכלום"
"אהה." הוא חייך "אבל כלום היא מילת המפתח לא כן?"
"האמת שבאנו לחפש את כירון!" התערבה אנבת' כשראתה את עיניו נוצצות ברשעות ואת עיני מתלהטות בכעס.
"אז אני אשמח לדבר איתכן במחנה" אמר כירון "מיד אחרי שאגמור את השיחה עם דיוניסוס"
השם הזה נשמע לי מוכר כל כך. דיוניסוס היה אל הגפן או משהו והוא סולק מהאולימפוס בגלל שרדף אחרי נימפיאת יער או משהו דומה לזה, חייכתי בלעג שכחשבתי על האדם הזה מבלה פה את חיי האלמוות שלו. הוא הביט בי במבט רצחני, כאילו יכל לקרוא את מחשבותיי.
"אני מאמין שזה לא היה במקום" הוא אמר לי בקלילות ואז הביט בכירון "השיחה שלנו נגמרה" ואז בענן סגול הוא נעלם, משאיר אחריו ריח של גפן מתקתק.
"על מה אתן רציתן לדבר?" שאל כירון
"הוא בוחר צד?" התפרצה אנבת' לדבריו של כירון "אסור לתת לו לעשות את זה!"
"למה הוא לא יכול לבחור צד?" שאלתי והבטתי בהם.
"כי המחנה ישתגע לגמרי, שמנהל המחנה יבחר צד? את מבינה איזה סיכון עצום עומד פה?"
"לא ממש" אמרתי "הוא בסך הכל מביע את דעתו"
"כן אבל דעתו מס.."
"אנבת'!" קרא כירון והשתיק את הקללה שעמדה לפרוץ מבין שיניה.
"אתה יודע מה אני חושבת" היא ענתה בכעס "אמה רוצה לספר לי ולך משהו שהיא חושבת שיעזור לנו במלחמה הזאת"
"אמה..?" הוא שאל והביט בי. הלוואי שיכולתי להיעלם, לא רציתי שהם יביטו בי ככה.
"אתה זוכר ששאלתי אותך על כוח שחזק יותר מהאלים? שחזק יותר מהטיטאנים?"
"כבר יצא לנו להילחם במשהו דומה" אמרה אנבת' "נלחמנו פעם בגאיה ו…". כירון הביט בה בכעס והיא השתתקה. גאיה? גאיה הייתה התגלמות האדמה במיתולוגיה היוונית. האם אנחנו עומדים מול איום גדול כמו זה?
"כן אמה" כירון חייך אלי "תמשיכי". אז סיפרתי, אמרתי להם הכל וכל הזמן בדקתי את התגובה ההמומה של אנבת' ואת מבטו הפחות מופתע של כירון.
כשגמרתי לדבר כירון הביט באנבת' בהיסוס. "אני חושב שצריך לבצע אספה" הוא אמר.
"לא!" קראתי מהר
"למה לא?" שאלה אנבת' "רק כמה מהחבר'ה שמבינים ו…"
"אנחנו לא יכולים, זה יכניס את כולם לפאניקה" אמרתי מהר "אולי.. נשלח כמה חניכים לשליחות או.. איך קראתם לזה?"
"מסע חיפושים" ענתה אנבת' "כירון, היא צודקת. אם נספר לכולם זה ידאיג אותם וכולם יכנסו להיסטריה.
"אם אני הולכת אני רוצה כמה חניכים איתי" אמרתי מהר, נחושה להיות בצוות. "לוקאס ותומאס יהיו איתי ו…"
"גם אני בא" אמר קול אחר. פרסי.
נענעתי בראשי. "אתה צריך להישאר כן עם אנבת' ולהגן על המחנה כמה שאפשר, לגרום לאנשים לשים לב למה שקורה". הוא לא נראה מרוצה בכלל מהעובדה שהזכרתי את שמה של אנבת' ובכלל הוא התחמק ממבטה. "תבטיח לי שזה מה שתעשה" אמרתי
"אני נשבע בנהר הסטיקס" הוא אמר בשקט, רעם זעזע לשנייה את השמיים, הנהנתי בשקט.