מלחמת האלים – פרק 10: אני מגלה על הסיבה למלחמה (ואני לא אוהבת אותה)

פרק 10: אני מגלה על הסיבה למלחמה (ואני לא אוהבת אותה)
[ איזה שם ארוך לפרק, נכון? ;) ]

התיישבתי על המיטה הראשונה מימין. האמצעית הייתה שייכת לפרסי ואילו המיטה האחרונה הייתה שייכת לטייסון. פרסי סיפר לי עליו קצת, טייסון היה גם אחי למחצה, הוא לא בן אנוש אלא קיקלופ. יצור עם עין אחת, בדרך כלל גדול אבל לא מפחיד, לפחות לא החבר'ה הטובים שביניהם. המיטה של פרסי הייתה מבולגנת והמיטה שלי נראתה עוד די סבירה. המיטה של טייסון נראתה כאילו איש לא ישן בה מעולם.
הבטתי שוב בחדר הקטן ועיני נחו על משהו זוהר בתחתית המזרקה הקטנה, עשוי אבן ים וצדפות. קמתי ממקומי, שלחתי את ידי אל המים הצוננים והוצאתי משם מטבע זהב. מצד אחד נראו פניו של מישהו עם זקן ושיער אפור-לבן ובצידה השני של המטבע היה חרוט מגדל האיימפייר-סטייטס.
"האיש זה זאוס" אמר פרסי "המגדל זה… טוב אני מניח שאת יודעת"
הנהנתי בכבדות והמשכתי להביט במטבע ובמים חליפות. "אני מצטערת שאמרתי את מה שאמרתי. על אבא ועליך" אמרתי פתאום, בשקט.
"זה בסדר" הוא ענה "אני בטוח שאבא לא כועס. על מה רצית לדבר?"
הרמתי אליו את מבטי. האם הייתי אמיצה מספיק כדי לספר לפרסי את מה שאני שומעת? האם זה רגיל אצל חצויים לשמוע אויבים מדברים איתם ולראות חזיונות של הפנים שלהם? אפילו לי, שאני חדשה בתחום, זה נשמע מופרך באופן לא נורמאלי.
"לא משהו חשוב.." שמעתי את עצמי ממלמלת
"נו בחייך" הוא ענה ונשכב גם הוא על המיטה שלו. "את נראית כל כך רצינית באותו הרגע… אולי תאמרי לי מה מציק לך?" הוא הביט בי בחיוך ועודד אותי לדבר.
פתחתי את פי ואז סגרתי אותו. לא, אני לא יכולה לספר לפרסי. עדיין לא.
"באמת שלא משהו… שמשנה" אמרתי בשקט והחזרתי את המטבע חזרה למים.
"אמה" הוא הביט בי והתרומם. "אם יש משהו שאת רוצה לספר לי…"
"את יכולה לבוא ולספר". השלמתי בצרידות מסוימת והתיישבתי על המיטה שלי. "פרסי, אתה יודע כמה פעמים אמא שלי אמרה לי את המשפט הזה? כמה פעמים התפללתי שכשראיתי דברים מוזרים בלילות, כששמעתי קולות בתוך ראשי…" בלעתי את הרוק שלי בכאב והמשכתי, "אתה יודע כמה פעמים רציתי לומר לה הכל? אבל אני ידעתי שהיא לא תאמין. היא תחשוב שהשתגעתי, היא הייתה שונאת אותי אילו חלקתי איתה חלק מהרגשות שלי בתור… בתור… חצויה" אמרתי בשקט
"אבל זאת מה שאת" הוא אמר "וזה לא רע. אפילו לא קצת. ואני מבטיח לך שאני יודע על מה את מדברת, את יכולה אפילו לשאול את אנבת' על הפעם ש…" הוא השתתק ויכולתי לחוש במשהו בתוכו מתקשה. הוא אהב את אנבת' יותר מדי. המלחמה הזאת תהרוג אותו, אם לא באופן פיזי אז באופן נפשי.
"פרסי.." אמרתי בשקט והרמתי את פניו שהושפלו אליי. "אתה חייב לדבר עם אנבת'. רק אתה והיא, אחד על אחת". מוזר לחשוב שזה מה שאני רציתי לפני שעה קלה.
"אני לא יכול אמה" הוא אמר "אף פעם לא אכזבתי את אבא, אני לא מסוגל"
"אני מאמינה שהפעם אבא יבין שאתה לא יכולת להתמודד עם זה.." אמרתי בשקט והנחתי יד על כתפו.
"את לא מבינה!" הוא אמר וסילק את ידי, "בגללי זה קרה! לא יכולתי להתמודד עם זה מההתחלה…"
"אני לא מבינה פרסי" אמרתי והבטתי בו, מנסה להבין על מה הוא חושב. חבל שאני לא מסוגלת לקרוא את המחשבות שלו. בדיוק כמו שהוא יכול לקרוא את שלי.
פתאום עלה בי הרעיון המטורף הזה, לא האמנתי שזה יצליח אבל עצמתי את עיניי בחוזקה ודמיינתי את פרסי. ואז יכולתי לראות הכל.
פרסי ואנבת' עמדו במקום שומם כלשהו, יבש. הם התחבקו והבטיחו זה לזאת שלא ייפרדו, שהם לא יתנו לאף אחד להרוס את מה שביניהם. אבל מה שקרה אחר כך הפחיד אותי.
גל ענק של מים כאילו הגיע משום מקום וצורת הגל הפכה ליד. מהצד השני של המקום היבש הגיח ינשוף בגודל לא סביר, ממש ענק. היד אחזה בפרסי והינשוף תפס בטופרו את אנבת'.
יכולתי לראות את שניהם צורחים את השם של השני, קרה עוד משהו אבל הוא כבר היה מעורפל. צנחתי אחורה על המיטה שלי והבטתי בפרסי בתדהמה ענקית, לא הייתי מסוגלת לומר דבר.
בסוף כשהצלחתי לפתוח את פי כדי לומר משהו פרסי הביט בי ואמר בשקט: "הם לא רצו שנתאהב, לא חשוב מה זה עשה הגענו אל המצב שאליו הגענו. אתנה האשימה את פוסידון שהשתמש באפרודיטה כדי לסחוט את הבת שלה…" פרסי נחנק לרגע ואז המשיך "פוסידון האמין שהבן שלו לא יעשה דבר כזה ותקף את אתנה בטענות שונות. המלחמה התפתחה במהירות, האלים בחרו צדדים…"
"והכל בגלל שאתה ואנבת'…" אמרתי בשקט, משלימה לעצמי את התמונה.
האם האלים היו כאלה נוראיים שלא נתנו לילדים שלהם להתאהב? אבל למה? האם זאת הייתה תוצאה של מלחמה שקטה בין השניים או שמישהו במקרה…
שלט בהם.
הרמתי את מבטי במהירות אל פרסי, הזדעזעתי לראות דמעה בעיניו ומיהרתי למחות אותה. "אתה חייב לדעת" אמרתי בשקט "אבל מיד אחר כך אנחנו הולכים לאנבת'. מובן?"

פרסי נראה לא מרוצה בעליל ממה שסיפרתי לו, גם בפגישה עם כירון וגם בשיחה בינינו.
הצצתי בחלון של ביתן אתנה, אנבת' ישבה על המיטה עם עוד ילד… נורם, נראה לי.
דפקתי על הדלת ופתחתי אותה. "אנבת'..?" שאלתי ופתאום כידון עף וחלף מעל ראשי בסנטימטר. "לא צריך להרוג אותי עוד לפני שאמרתי מה אני רוצה!" אמרתי בצחוק אבל בתוכי רעדתי. הכידון נשלח מנורם, לא מאנבת', זאת הייתה הקלה במובן מסוים.
"לא התכוונתי להרוג אותך" הוא אמר ואז חייך בחזרה "רק שתזכרי שאת לא יכולה להיכנס לכאן, האם באת לכאן כדי למסור לאנבת' הודעה? או שאולי אבא שלך החליט ש…"
אנבת' נתנה לו מכה בבטן והשתיקה אותו. הוא הביט בה המום. "אתה יודע בדיוק כמוני מה קרה נורם" היא אמרה לו "אני לא מצליחה להבין איך אתנה יכלה להיות… תסלחי לי אמא, כל כך טיפשה ולפול בפח הזה. הרי ברור שמשהו פה לא בסדר"
"אתנה נפלה בפח בדיוק כמו אבא שלי" אמרתי בשקט "ויש לי גם ניחוש למה"
הבטתי בפניה של אנבת', היא לא התלוצצה.
"אני מקווה שאפשר לסמוך עלייך" היא אמרה לי ואז יצאה החוצה מהביתן, כשאני צועדת אחריה. מגניבה מבט לעבר נורם שסימן לי שהוא לא גמר איתי.
"מה זאת אומרת אם את יכולה…" התחלתי לשאול אבל היא קטעה אותי.
"ליד האחים שלי אני חייבת להיות קשוחה" היא אמרה ואז חייכה אלי "ברור שאני סומכת עלייך טיפשונת. אז לאן אנחנו הולכות כדי להשיג קצת פרטיות?"
"יש לי רעיון די טוב" אמרתי. 'בדרך אני אוכל לספר הכל גם לכמה חבר'ה יותר חכמים במחנה הזה'. הוספתי לעצמי והכרחתי את עצמי לחייך אל אנבת'.