מלחמת האלים עונה 2 – פרק 6

לרגע לא הצלחתי לנשום ואז עקפתי את פרסי ורצתי אל הסלון, לוקאס לא נראה בשום מקום, הסתובבתי כדי לראות את פרסי שנעמד לידי, "איפה הוא?" שאלתי בכעס.
פרסי יכול לבוא הנה בשביל לראות ולדבר איתי, אבל הוא לא יכול לגעת בחברים שלי. אני מאמינה ללוקאס, הוא מודה בטעויות שלו. אם פרסי עשה לו משהו…
"לא עשיתי לו כלום, כשהוא ראה אותי הוא פשוט קם והסתלק. ואם את רוצה לשמוע את האמת? זאת הפעם הראשונה שאני רואה שהוא עושה משהו חכם"
"הוא פשוט הסתלק?" שאלתי בחוסר אונים, "לאן? ולמה?"
פרסי משך בכתפיו, רציתי שהוא יהיה זה שיסתלק, לא לוקאס. רציתי לברוח החוצה ולחפש אותו. הוא בטח יושב שם איפשהו ומת מקור
"מה אמרת לו פרסי? ושלא תעז לשקר לי" הזהרתי אותו מראש
הוא נד בראשו, "לא אמרתי לו כלום"
"תוכיח לי" ביקשתי והוא הנהן
"אני נשבע בנהר הסטיקס שלא אמרתי ללוקאס כלום" הוא אמר "עכשיו את מאמינה לי?"
לא רציתי להאמין, למה שלוקאס פשוט יעזוב? זה לא הגיוני.
התיישבתי על הספה ופרצתי בבכי.
האמנתי ללוקאס. רציתי להציל אותו. רציתי להציל אותו כבר באותו החורף. עכשיו הוא ילך אל אוראנוס מרצונו החופשי.
נשמתי עמוק, קמתי ממקומי ונכנסתי לחדר שלי, התלבשתי במהירות וחזרתי אל פרסי.
"לאן את הולכת?" הוא שאל
"למצוא את לוקאס"
"אמה.."
"אני יודעת" אמרתי, "הוא רע, הוא בגד בנו… בלה, בלה, בלה. הוא חבר שלי!"
"הוא חבר שלך?" שאל פרסי בתמיהה והביא בי כשלבשתי את המעיל שלי
"כן, פרסי" נאנחתי, "בשבילך זאת אנבת'. בשבילי זה לוקאס"
"את… מאוהבת בו או משהו?" פרסי שאל בשקט
"לא" אמרתי בביטול "אבל הוא חשוב לי. מאד"
פרסי הניד בראשו, "את לא יכולה לצאת לבד באמצע הלילה…"
"זה לא נורא כל כך" השבתי, "אני מכירה את לונג איילנד"
"אני בא איתך" הוא אמר
"לא" הנדתי במהירות בראשי, "אם לוקאס יראה אותך הוא רק יברח שוב. ואני… אני צריכה לדבר איתו. לבד"
"אמה, את בטוחה ש… כלומר, מה אם הוא עדיין מסוכן?"
"אתה לא מתאר לעצמך כמה הוא מסוכן" אמרתי, נזכרתי באיזו מהירות פגעו החיצים של לוקאס בגופה של האריניה ונרעדתי "אבל זה לא אכפת לי. אני דואגת לו יותר מדי מכדי לדאוג לעצמי"
פרסי נאנח והביט בי כשפתחתי את הדלת, "ואם אמא שלי מתעוררת, תגיד לה שיצאתי ואני אחזור בקרוב"
"אני לא נשאר" הוא הודה
"אתה לא?" שאלתי "למה?"
"אני הולך למחנה. אנבת' ואני… קבענו להתראות שם. משהו קרה בזמן הקיץ שלא היינו מודעים אליו. משהו מתחולל"
"ספר לי על זה" נאנחתי
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בחשדנות
"אני כבר אספר לך כשאבוא למחנה. נתראה שם"
פרסי הביט בי עוד רגע ואני דחפתי את אותו החוצה ויצאנו החוצה, הקור הכה בנו לרגע ואז פרסי פנה לכיוון אחד ואני לכיוון האחר.
"בהצלחה" קראתי ודברי נעלמו ברוח השורקת
"גם לך!" שמעתי אותו קורא. ואז הוא נעלם בחשכת הלילה.

"לוקאס!" צרחתי את השם שלו והרוח שרקה, לא יכולתי לראות הרבה והסתובבתי בלי לדעת לאיזה כיוון אני הולכת.
הרגליים שלי הובילו אותי אל חוף הים. הים סער והגלים היו גבוהים. התיישבתי על החול בעצב. איך אני אמצא את לוקאס עכשיו? זה בלתי אפשרי.
מישהו התיישב לידי.
הבטתי בו ואז משכתי בכתפיי. לא היה לי מוזר לראות אותו כאן.
"מה קרה?" שאלתי
"לא בא לי לישון" הוא השיב, "מה הבעיה שלך?"
"החיים מסתבכים לי" עניתי וחייכתי אליו. רון הוא ילד נהדר. הוא היה יכול להיות בן אפרודיטה כי הוא נראה ממש טוב: היה לו שיער שחור ועיניים חומות, אבל שלא כמו בני אפרודיטה שאני מכירה, הוא לא היה שחצן ונהג לעזור לכולם, הוא לא נסוג מעבודה (אדרבא- הוא היה שרירי וחזק) והיה כיף לדבר איתו.
הוא השיב לי בחיוך, "אז למה חוף הים?"
"מרגיע אותי"
"גם היום?" הוא שאל בחיוך והביט במים הגועשים
"במיוחד היום" השבתי, "זה כאילו הים מתאר…"
".. את הרגשות שלך" רון השלים, "היית אומרת את זה הרבה, טוב, לפני שנעלמת"
רון היה אחד החברים היחידים שלי מבית הספר הקודם שלי, הוא היה בחור ממש נחמד והיה לי חבל לעזוב אותו אז, אבל עכשיו הרגשתי ממש רע כי הספקתי לשכוח אותו.
"מצטערת על זה" אמרתי, "אמא שלי.. העבירה אותי לפנימייה זמנית"
"פנימייה זמנית?" הוא שאל בגיחוך, "תעשי לי טובה"
"מה? באמת"
"אמה"
"הא?"
"את לא עובדת עליי" הוא חייך ואז הפנה את מבטו להביט בי, "אז איפה היית?"
"מחנה" הודיתי
"מחנה בחורף? נשמע מגניב"
"האמת שהיו לי דברים מוזרים לעשות בחורף הזה"
"כמו מה?" הוא צחק, "נלחמת במפלצות?"
כן, נלחמתי. אבל הרי לא יכולתי להגיד לו את זה. "אפשר לא לדבר על זה? אין לי מצב רוח"
הוא הרים את ידיו כמו מי שנכנע, "מה שאת רוצה"
"תודה רון, אין כמוך" חייכתי ושנינו הבטנו בים הרועש ובגלים המתנפצים, רק הקור הפריע מעט.
"אתה בטוחה שאין כמוני?" הוא חייך, "אני די בטוח שאין ילדים מיוחדים כמוך"
"למה הכוונה?" שאלתי קצת בלחץ יותר משרציתי
"את ייחודית. אפשר להרגיש את זה" הוא חייך והתרומם, "בואי. אנחנו עוד נהיה חולים"
"בסדר, אבל…" השתתקתי, קול יללה פילח את אוויר הלילה ואוטומטית התרוממתי והבטתי למרחק.
"מה, לעזאזל, זה…?"
"רון, תעמוד מאחורי" אמרתי במהירות, "ואם משהו קורה לי אני רוצה שתברח ושלא תסתכל לאחור. מובן?"