מלחמת האלים עונה 2 – פרק 4

צעדתי במסדרונות של בית הספר, בית הספר הזה היה כמו כל בית ספר אחר: מסדרונות עם קירות לבנים, כיסאות ושולחנות בכמה מקומות שונים, חדר מורים, מנהל עצבני. שגרה.
נאנחתי ושאלתי את עצמי כמה זמן ייקח למפלצות למצוא אותי עכשיו, אחרי שגם הקיקלופ קפץ לבקר אותי וגם הבוגד המטומטם הזה לוקאס.
מצאתי את עצמי כועסת עליו, ודי בצדק.
איך אפשר פשוט לשכוח את זה שהוא גרם לכל כך הרבה סבל?, הוא ניסה להרוג אותי!, אני פשוט אמורה לשכוח את כל זה ולהתייחס אליו כאילו היה חבר שלי.
גלגלתי עיניים ודפקתי על דלת הכיתה שלי, אני מאחרת. המורה שלי, גברת דודס, לא הייתה נחמדה במיוחד. היא תמיד נראתה לי כמו מכשפה מרושעת.
אבל לא יכולתי לתקוף בני אדם בלי סיבה, חוץ מזה החרב שלי בכלל לא הייתה פוגעת בה. בני אדם לא נפגעים מארד שמימי.
"אמה פריס.." גברת דודס חייכה אליו חיוך ציני, "איחרת"
"אני יודעת המורה" עניתי, "איזה ילד נדבק אליו ולא נתן לי להגיע לבית הספר בזמן"
"ילד?" היא שאלה בשקט וכיווצה את מצחה כאילו היא מנסה לקרוא את המחשבות שלי.
"סתם מישהו" עניתי מהר, "אפילו לא מישהו מפה"
"אני מבינה, לכי להירשם אצל המזכירות אמה, אחר כך נדבר על העונש שלך"
נאנחתי, "טוב, תודה המורה"
פסעתי שוב במסדרונות, לכיוון חדר המזכירות הפעם. כבר עמדתי לדפוק על הדלת של המזכירות כששמעתי את הקול הזה.
זה נשמע כמו נהמה חייתית כלשהי, מיהרתי להסתובב ואוטומטית תפסתי בשרשרת שלי, בדרך כלל היה בה צדף שהפך לקלשון ו..
הקרבתי אותו. בחורף שעבר. הייתי חסרת נשק.
מולי עמדה המורה שלי. גברת דודס.
חייכתי והתחלתי להירגע, "בדיוק התכוונתי לרשום את עצמי, גברת.."
"את לא עובדת עליי" היא אמרה בקול משונה, מפחיד ומצמרר
"אני מבטיחה לך שעמדתי.."
"אמה פרייס" היא נשפה ועיניה הפכו שחורות מאד וזוהרות, "אני יודעת מה את, את לא עובדת עליי"
ואז זה קרה, המורה שלי השתנתה למול עיניי: היא הפכה למכשפה מצומקת עם כנפיים של עטלף, היא נהמה וחשפה פה מלא ניבים צהובים והאצבעות שלה התארכו והפכו לטפרים. ו… אה כן, היא עמדה לקרוע אותי לגזרים.
אבל לא לפני שהבנתי מה היא.
אריניה. נוטת חסד, אחת מאלות הנקם של האדס. נראה שהאל המעצבן ההוא לא שכח ממני.
"וואו," חייכתי בהערכה "האדס לא שוכח אותי, מה?"
"נראה שלך ולאדון שלי יש עניין לא סגור, אמה פרייס"
"אולי תחזרי לשאול ותגידי להאדס שאני לא חוזרת כדי להיות תקועה בצינוק עוד פעם?" אמרתי לה והיא חשפה את ניביה
"זה מספיק" היא הסתערה.
כמו טמבלית הבנתי שעצבנתי אותה ואין לי אפילו כלי נשק כדי לעצבן את עצמי.
פתאום הבנתי משהו ממש מוזר, יודעים? גם המורה שלי לאלגברה היא מפלצת, גם המורה שלי להיסטוריה היה מפלצת…
כשחושבים על זה, אני כמעט בטוחה שבכיתה א' המורה שלי לספורט היה בעל עין אחת, והמורה לאנגלית בכיתה ב', היו לה ניבים, ובכיתה ג'…
האריניה הסתערה עליי והפסקתי לחשוב ולהבין שכנראה מורה אחד מתוך עשרה שלימדו אותי כל שנה היה מפלצת.
התגלגלתי הצידה ופתחתי בריצה, מה חשבתי לעצמי כשעצבנתי אותה כל כך?
היא לחששה מאחורי ופתחה במעוף, כלומר אני רצינית, לא חשבתי שהיא באמת תוכל לעוף עם הכנפיים המצומקות האלו אבל עובדה. היא עופפה ונעמדה מולי.
"אוף, נו באמת" רטנתי וחטפתי את הדבר הראשון שראיתי: מוט ברזל באורך שני מטר
"ועם זה תגני על עצמך, חצויה?" היא שאלה בצחוק, "זה עלוב"
"אז?" שאלתי "גם האדס עלוב, מה הקטע שלו בכלל?"
בתשובה היא הסתערה עליי שוב אבל הבזק מתכת ננעץ בכתפה ועצר אותה, היא נפלה אחורה והסתובבה, יכולתי לראות מה היה הכתם הכסוף: חץ.
"מי מעז" היא לחששה ובתשובה נשלח אליה מטח חיצים, היא נהמה והסתערה אל המקום שממנו הגיעו.
מי זה יכול להיות?
ואז, מאחורי עציץ, לא רחוק מהמקום ששמנו הגיעו החצים, חייך אלי לוקאס.
נו באמת.
הוא ירה חץ נוסף וגברת דודס התעוותה בכאב. היא הביטה במבט רצחני אחרון אליי ואז התפוררה לאבק צהוב ומגעיל.
לוקאס חייך אליי ויצא מהמחבוא שלו, "זאת פעם שנייה שאני מציל אותך ממורים" הוא העיר
"מה אתה רוצה לוקאס?" שאלתי
"להסביר" הוא אמר, "אחרי הכל, זה מגיע לי אחרי שהצלתי אותך. מה לא?"