מלודי – פרק שלישי.

עבר שבוע ארוך מאז שהשועל התקיף אותי.
הרגשתי הרבה יותר טוב מאז ההתקפה וכירון אמר שבקרוב הפצעים בזרועות שלי ייעלמו, עדיין יכולתי להרגיש את אותה הרגשה מוזרה שליוותה אותי מאז ההתקפה של השועל אבל הנחתי שהיא תיעלם בקרוב. העניינים במחנה נרגעו מעט אבל עדיין חניכים שמרו על הגבולות למקרה שהשועל יחליט לחזור.
כירון הורה לי להישאר במיטה שלי עד שאחלים אז יכלתי דעת מה קורה בחוץ רק ממה שיסמין סיפרה לי.
יום שבת היה משעמם ביותר, נשארתי לבד בביתן המרכזי לאחר שכירון הלך למשחק 'תפוס את הדגל' שתוכנן להתקיים. אחרי כמה דקות ארוכות של שיעמום התחלתי לשמוע קולות של צעדים.
"מי זה?" שאלתי.
קול הצעדים נפסק לרגע.
"מי זה?" השיב קול אחר.
לא זיהיתי את הקול, החלטתי לבדוק מי זה.
"אני שאלתי קודם." אמרתי תוך כדי הורדת השמיכה מגופי.
"לעזאזל," לחש הקול בזעם "אני שון. תגיד לי מי אתה."
ירדתי באיטיות מהמיטה, נזהרת שלא להשמיע רעש. הייתי די בטוחה שאין אף אחד במחנה בשם שון.
"אני…" התלבטתי אם להגיד את שמי, הרי לא ידעתי מי זה השון הזה.
הדבר קרה כל כך מהר שלא הספקתי למצמץ. רגע אחד עמדתי ליד המיטה הלבנה שלי וברגע השני הושלכתי הצידה, נאנקתי כשהיד שלי נחבטה בקיר והתאמצתי לזהות את החצוי שעמד מולי. הוא נראה מוכר וזר באותו הזמן, הייתי בטוחה שראיתי אותו אבל לא זכרתי מתי.
החצוי התקרב אליי. "אני לא מאמין. את היית הקורבן לשועל שלי, איזה בזבוז של כוח."
"השועל שלך?" שאלתי בבלבול.
"כן," אמר שון "מה כל כך מפתיע אותך?"
השיער השחור הפרוע של שון הסתיר את עיניו כך שלא יכלתי לראות את הבעת פניו, אבל נדמה לי שהוא היה עצבני.
"חשבתי שהוא פראי." השבתי.
שון המשיך להתקדם אליי אבל האט את קצב ההליכה שלו, קמתי בזהירות לישיבה תוך כדי לחימה בכאב ביד.
"קשה למצוא שועל אקסי פראי," הסביר שון בלגלוג "הם מאוד נדירים. אבל חזקים במיוחד."
החצוי הזה פשוט לא מפסיק לבלבל אותי. ניסיתי למשוך את הזמן עד שהמשחק של 'תפוס את הדגל' ייגמר וכירון יחזור לביתן, אבל האמת שלמשוך את הזמן היה משהו שאני ממש לא הצטיינתי בו.
"למה אתה כאן?" שאלתי לבסוף.
"לקחת כמה דברים," אמר שון והביט סביבו "ולראות את מי השועל שלי תקף. חבל שזאת את, ילדת שירה מטופשת."
הפעם האחרונה שמישהו קרא לי ילדת שירה מטופשת הייתה לפני המון זמן, וזה היה הסוף של הכינוי הזה. לא ידעתי שמישהו בכלל זוכר את הכינוי הזה. וטוב שכך, אני ממש שונאת אותו.
"איך קראת לי?" שאלתי בכעס.
כעת כבר עמדתי על רגליי אבל ידעתי שאם שון יחליט לתקוף שוב במהירות אין לי סיכוי לנצח אותו, מצד שני למי זה בכלל משנה? אני בכל מקרה אתקוף אותו שוב.
"ילדת שירה מטופשת." אמר שון ברוגע.
"בחיים אל תקרא לי ככה!" צעקתי והטלתי את עצמי על החצוי.
שון הגיב במהירות. הוא תפס לי את היד והטיל אותי על הרצפה, בעודי מתאמצת להתגבר על הכאב ביד הרגשתי מתכת קרה נצמדת לי לגרון.
"למה?" שאל שון בלגלוג "זה מפריע לך?"