מלודי – פרק ראשון.

'הפנים של כירון נרגעו כששרתי.
השירה שלי תמיד הרגיעה אותו מסיבה מסוימת ולמדתי איך לנצל את הטריק הקטן הזה, הייתי שרה בכל פעם שכירון היה מתוח ומותש. הקנטאור הלבן התקדם אליו כשסיימתי את השיר.
כירון הניח יד על כתפי כפי שהוא תמיד עושה כדי להפגין גאווה.
"זה היה שיר מקסים." אמר כירון.
הסתכלתי על הדף הלבן שקראתי ממנו. הכתב היה כתב יד מסולסל ויפה, זה היה כתב היד של ג'ני- הנימפה שכתבה אותו כדי שאשיר בפני חברותיה. ג'ני נראתה כל כך נלהבת ושמחה כשהסכמתי לשיר את זה בשבילה.
סובבתי את הדף כדי שכירון יוכל לראותו. "נימפה בשם ג'ני ביקשה ממני לשיר את זה בפני קבוצת נימפות. היא כתבה את זה."
"השיר כתוב נהדר," אמר כירון "אבל הוא לא שווה דבר בלי השירה שלך."
"תודה." השבתי.
נשמעה דפיקה על הדלת וכירון מיהר לפתוח אותה, יסמין עמדה בפתח הדלת. אפילו יסמין שהייתה אחת החניכות הגבוהות במחנה נראתה קטנטנה ליד כירון, היה חיוך על פניה של יסמין ולרגע חשבתי שאנחנו הולכות לבלות הרבה זמן באימון לא נחוץ לחלוטין של חץ וקשת.
"מלודי?" אמרה יסמין "אריק רוצה להתאמן איתך."
"אז למה הוא יכול לבוא בעצמו?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה.
אריק היה החניך הכי ביישן שפגשתי אי פעם. כשאפולו הכיר בו אריק נראה כאילו הוא שוקל לקפוץ לשיחים והאמת שזה נורמלי יחסית אליו, לפעמים הוא בורח בצרחות מהאזור כאילו הוא בטוח שאם הוא לא יעשה את זה הוא ימות במקום. מה שרק הפך אותו להיות מוקד תשומת הלב לשבועיים.
"את מכירה את אריק," אמרה יסמין "הילד הזה כל כך ביישן!"
המשפט האחרון שיסמין אמרה נשמע כמו תלונה, דבר שלא הפתיע אותי. כמעט כל דבר שיסמין אומרת הוא תלונה.
"אני לא יכולה ללכת להתאמן איתו," עניתי "אחר הצהריים אני הולכת לשיר משהו לכמה נימפות. אני רוצה להספיק להתאמן קצת על השיר."
יסמין נאנחה. "אני אמסור לאריק. הפחדן הביישן הזה."
עוד תלונה. יסמין ממש במצב רוח תלונתי היום.
יסמין התרחקה מהביתן וכירון סגר את הדלת. הוא התיישב בכיסא הגלגלים הקסום שלו והניח את ידיו על בטנו, ההבעה על פניו הייתה שלווה.
"עכשיו," אמר כירון בנימה עדינה "את יכולה להמשיך להתאמן."
חטפתי את הדף משולחן העץ הכהה והתחלתי לשיר.

לאחר זמן רב של חזרות הייתי מוכנה לשיר את מול הנימפות ובדיוק בזמן, מיהרתי לצאת מהביתן היישר אל קרחת היער המוכרת. השמש האירה את העצים והעניקה למקום מראה יפהפה ואלגנטי.
חבורה של נערות בנות 17 בעלות עור ירוק ישבו על בול עץ ונראו עצבניות ביותר, נימפה אחרת עמדה בצד ונראתה אפילו יותר לחוצה מהאחרות.
הרגשתי שזה לא בדיוק מה שהיה אמור להיות. "אפשר להתחיל?"
"כל עוד השועלים האלו לא יתפרצו הנה," אמרה אחת הנימפות "תרגישי חופשייה לשיר."
פתחתי את הפה כדי לשיר בדיוק כשנשמעה נהמה עצבנית. הנימפה האמצעית גיחכה.
" 'היא שרה כל כך מקסים!' " אמרה הנימפה "ג'ני, היא הרגע נהמה במקום לשיר."
ג'ני נראתה פגועה כל כך שהרגשתי צורך לגונן עליה, אני יודעת איך אני שרה ואני בהחלט לא נוהמת.
"עלים חולפים כעונות השנה," שרתי "ואני עוד מרגישה ריקה."
הנימפות חדלו מלצחוק בלגלגנות על ג'ני והביטו עליי בפליאה. ג'ני קראה קריאת ניצחון.
"אמרתי לכם שהיא שרה מדהים!" אמרה ג'ני.
בדיוק התכוונתי להמשיך לשיר כשראיתי נקודה לבנה-אדומה מאחורי הנימפות, ונדמה לי שהיו לה שיניים.