מלודי – פרק חמישי.

היחסים ביני לבין שון התחילו רע ונשארו רע.
התעמצתי להישאר על האוכף בעוד שהשועל של שון דוהר קדימה במהירות, שון עצמו ישב זקוף על האוכף וכיוון את החיה העצומה. השרשרת שעל היד שלי התחילה ללחוץ כבר מתחילת הדהירה.
ניסיתי להוריד את המתכת וברגע שנמע רעש הקרקוש שון הסתובב, הוא החזיק ביד החופשית שלי כל כך חזק עד שחשבתי שהכאב יהרוג אותי.
"אל תעשי את זה," אמר שון והסתכל עליי בכעס "זה מה ששומר שתישארי על האוכף ולא תברחי לי בדרך."
"אני מעדיפה ליפול מהאוכף מאשר לרכוב על היצור הזה!" צרחתי עליו.
שון עזב את היד שלי ופנה לכוון את השועל שלו, כעבור דקה השועל עצר על גבעה ירוקה. קפצתי מהאוכף ונחתתי על הדשא הנעים, שמחה שהרכיבה על השועל הסתיימה.
"אל תזוזי." אמר שון בתקיפות.
שמעתי קולות של תפיפות. לפני שהספקתי לקלוט מה קרה זאב לבן כשלג התנפל עליי, אבל לא מסיבות רעות. הזאב תחב את אפו השחור בצווארי, כמתחנן שאלטף אותו. נענתי לבקשה בשמחה וגירדתי מאחורי אוזנו של הזאב כאילו היה חתול רגיל, ולא מפלצת שיכולה להרוג אותי.
כשהזאב סוף סוף ירד ממני הרגשתי משיכה ביד שקשורה לאוכף. הבטתי למעלה וראיתי ששון מושך בשרשאות כדי להרים אותי, הזאב הביט על שון בדריכות. ואז שבר בקול קליק רועם את הברזל.
שון נדהם.
נראה שזה הסימן שלי לעזוב.
"אני מניחה שעכשיו אני חופשית," אמרתי בעוקצנות את הדבר הברור מאליו "נתראה אף פעם."
בסיום המשפט רצתי לכיוון שממנו באתי. שון המופתע לא רדף אחריי אבל הזאב הלבן דהר לידי, נדמה שהוא רוצה להיות חבר שלי. הנחתי שקצת חברה לא תפריע בימים שכירון לא בביתן, והזאב עזר לי. ממש הרגשתי שהחיה הלבנה בוטחת בי.
מגיע לו להיות איתי.
חץ חלף בשריקה ליד האוזן שלי. לרגע הייתי מבולבלת כי שון לא החזיק קשת עד שהקנטאור הציץ מהיער. כירון החזיק בידיו חץ וקשת, הבעת פניו יכלה להרוג כל מפלצת מרוב כעס. עצרתי וניסיתי לאתר את החץ שירה.
החץ ננעץ באדמה ממש לפני הזאב הלבן.