מי ההורים שלי? פרק 3- מישל ויעל.

המקום היה נראה מוזר. היתה שם זירה ענקית, קיר טיפוס מוזר, נערים שחלקם תייש וחלקם אדם, שדות תות, ומשהו כזה שאני לא זוכרת איך קוראים לו. אהה קנטאור! קייט אמרה בהתלהבות: "עכשיו זה הזמן לבחור לך נשק!" אני לא ממש הבנתי את הקטע הזה. אבל חייכתי וניסיתי להתלהב. "מעולה!" אמרתי וסימנתי ביד המתכת שלי לאות אישור. כשעברנו ליד קבוצת נערות ונערים שקשקשו וריכלו, הם צחקו עלי, ואז אמרו משהו בסגנון של: "היי יעל, מצאנו לך חברה!" מאחורי אחד הבניינים, צצה נערה. היא היתה גבוהה מאד, היה לה שיער חום ופנים מנומשות. היא הסתירה את היד שלה מאחור הגב. וכשראיתי את היד שלה, היא היתה קטנה ומשונה, אבל העובדה הזאת לא שינתה לי. היא בכתה. כעסתי כל כך שמקצות אצבעות המתכת שלי הופיעו טפרים. החבורה נרתעה והלכה לרכל במקום אחר. הושטתי לה את ידי (האמיתית) וחייכתי אליה. היא ניגשה אליי וניגבה את הדמעות. "תודה" לחשה. "אז… אני חדשה פה. מאיפה את? ומי היו אלה?" שאלתי את יעל בדרך למחסן הנשק. "אלו היו ילדי אפרודיטה. הם תמיד כאלה." הנהנתי בראשי ושאלתי אותה: "ומי את?" הילדה ניסתה לחייך, אך ניכר בה שהיא עצובה. "אני יעל, מביתן נמסיס." היא נראתה יחסית עדינה וסלחנית, אך בהמשך הבנתי שהיא ממש לא. בדרכנו עברנו שוב ליד ילדי אפרודיטה. בלי לחשוב הרבה שלפתי את הטפרים שלי, והם צחקו שוב. "אולי היא חתולת אשפתות מכאנית?" אמרה נערה אחת. התקרבתי אליה לאט ובשקט, ושלפתי טופרים מתחת לגרון שלה. סיננתי בכעס: "אם עוד פעם תתעסקי איתי, או איתה, לא ישארו לך מיתרי קול לצחוק איתם." החזרתי את הטפרים וחזרתי אל יעל וקייט. ילדה אחת בלונדינית רצה ונופפה ליעל. היא נעצרה לצידינו והתנשמה בכבדות. היא חייכה ושאלה: "מי את? זה ממש אדיר איך שעמדת מול המדריכה הראשית של ביתן אפרודיטה!" לא ממש הבנתי את המשמעות של 'מדריכה ראשית' הושטתי לה את היד המכאנית והיא לחצה אותה בהתלהבות. היא התחילה לחקור אותה ולמלמל דברים כמו: "וואו, זה מעניין!" ו: "וואו, ביתן 9 עשה עבודה טובה על האחד הזה!" יעל נאנחה ואמרה: "זאת מישל, מביתן אתנה. עכשיו הבנת מה העניין?" היא הצביעה על מישל. ואז אמרה: "או! הנה שם המחסן!" רצנו לשם ועמדנו בפתח. היו שם מגוון כלי נשק. ופינה עמדו חפצים שונים. ראיתי שרשרת זהובה, והיה לה טליון, הצורה שלו היתה של חתול. הרמתי אותה ומיששתי אותה. לפתע נגעתי בנקונה קטנה בטליון, והשרשת הפכה לחרב פרשים. קייט חייכה ואמרה: "זאת חרב מכושפת. היא תופיע לך על הצוואר בכול פעם שתיאבד. אבל היא תופיע שוב כשרשרת. השחלתי את החוט בחור קטן בניצב החרב, והיא חזרה להיות טליון. הדקתי אותה לצווארי, ויצאתי עם מישל ויעל לאגם. ישבנו שם יחד ואז מישל הוליכה אותי לביתן קטן, והסבירה לי הכול. המדריכים נתנו לי שק שינה, וכלי רחצה. ונרדמתי שם. ושוב חלמתי על הוריי.