מי אמר שזאת הצורה הכי טובה להתחיל?…5

בהיתי בבחור, כנראה הפה שלי היה פתוח, כי הוא אמר לי לסגור אותו אחרת יכנסו זבובים חחחח,
ביום הראשון שלי במחנה אני פוגש את אבי, חשבתי לעצמי "וואו" אמרתי "אתה נראה כל כל… כל כל…" "צעיר?" ענה לי קראטוס היא גיחך ואמר "גדלת בני, הפכת לבחור שאני רציתי שתהיה, אמיץ, טוב לב, חזק" "חזק!!?? צעקתי לעברו, ראייתי התערפלה, החלתי לבכות "אם הייתי חזק, איזבל הייתה עומדת פה לצידי, אתה רואה אותה?? לא! כי אני חלש, לא הייתי זהיר, זאת הייתה תגובה רשלנית ופחדנית שעשיתי, אני ינקום על מותה ואז אני יהפוך חזק, איש לא יגבור" "לא!!" צעק עליי קראטוס "לא, בבקשה" התחנן לעברי, הוא רעד, ראיתי את זה כאילו, זה בסדר ואני חשבתי בליבי 'אתה אל, נטשת אותי ועכשיו אתה רוצה אותי בחזרה? אני לא רוצה' קראטוס התחיל לומר כמה שהוא רוצה שאני ישאר במחנה, מילמל מילים שנשמעו בשפה אחרת, הוא באמת רצה שאני ישאר במחנה ואז הוא פלט "הקללה לא תאפשר לך…" "הקללה??!!??" קפצתי, פערתי עיניים, התקשתי, נהייתי דרוך ואז קראטוס כיוון בידו לשולחן מעץ ולצידו זוג כיסאות, התיישבנו והוא החל לדבר "אתה הבן הראשון שלי מזה 500 שנה, אני לא רוצה שתמות, אני לא כמו כל האלים האחרים" אמר ומהנימה שלו היה עצוב ואני ריחמתי עליו, זה היה ערב נחמד לבילוי עם אב חשבתי והוא המשיך בדברו "הילדים שלי תמיד סבלו מנחת האלים ולצערי אתה תסבול הכי הרבה, מותה של איזבל, היה הכרחי…" "הכרחי??!" צעקתי הסתכלתי עליו כעל פושע, מה שהוא אומר לגברי איזבל והקללה המחורבנת שלי "תקשיב" אמר "אני יספר לך עליי, עלייך ואז על הקללה, אוקיי??" הסכמתי, אבל כעסתי נוראות והוא החל לדבר "אבי הוא פאלאס, אתה יודע מי הוא?" שאל בנימה עצובה, הינהנתי והשבתי "טיטאן" "נכון מאד" אמר האל והמשיך "יש לי 3 אחים, זלוס (אל הקנאה), ניקה (אלת הניצחון) וביה (סוג של אלת כוח), הם היו ממש שמחים כשסיפרתי להם על אישה שהסתקלתי עליה, הם אמרו לי שכדי לי להתחיל איתה, הם בירכו אותי לגבי העתיד, אבל האישה הזאת, היא הייתה הבת של הבת של הנין של זאוס, הרגשתי בזה ממנה ולא היה לי אכפת מזה, אחי זלוס בירך אותי שהאישה תקנא לי, לא תרצה אף אחד ותהיה מחוייבת לי (ברכה של אח טיפוסי, מה שלא אפיין את זלוס), ניקה ברכה אותי שאני יצליח לנצח את הלב של האישה, היא תאהב רק אותי בכל מעודה, רק אני יהיה קיים בשבילה, אבל ביה בירכה בצורה שונה, היא בירכה אותי בבן מהאישה, נצר חדש, שושלת חדשה, כוח, יהיה לילד כוח רב, היא הזהירה שאם זאוס יגלה על כך, הוא יהרוג את הילד, או ינסה לפחות, במהלך 3 שנים שרדפתי אחר האישה הזאת, היא נענתה לי לבסוף, נכנסה להיריון וילדה אותך, קראו לה רוז מליאוטרס פלסקי, היא הייתה יפיפייה, הייתה די אופנתית, אבל שונה מאפרודיטה, זה בטוח, היה לה שיער בלונדיני טבעי יפייפה שהגיע לישבן שלה, הוא היה ארוך" הקול שלו נשבר כאילו קרה משהו, כמו שביה חזתה, פחדתי לשאול, אך האצתי אותו "אמממ, היא אהבה אותך מאד, הייתה האוצר שלנו, עד גיל 7 הייתי בבית, הייתי איתכם" "לא יכול להיות" מחיתי "מאז גיל 4 הייתי אם הזוג קרוס" האל התפתל ונראה שעומד לפרוץ בבכי ואז הסתכל אליי ואמר "זאוס גילה וקילל אותה, הוא הקילל צאצאית שלו, הוא קילל אותה במחלת שיכחה, היא תשכח אותי, אותך ואת היותה חצויה, הוא אמר שישלח אותה לגלות, היא תצטרך לשרוד לבד, בעוד דמו נמצא בתוכה, וריח חזק יצא ממנה, הוא לא יעניק לה מחסה וכך גם לא המחנה כאילו זגר עליה מוות באשר אליך, ניסינו להחביא אותך מעיניו, אני כל כך מצטער… כל כך…" האל החל לבכות והרגשתי צריבה בלב, דמעות החלו לצאת גם לי, הוא המשיך ואמר "זאוס מצא אותך מתחבא בארון, הייתה מקופל, מפוחד כל כך, זאוס כעס אליי כי לא עזבתי אתכם, נשארתי איתך ועם רוז ואז, הוא אמר, שהוא לעולם לא יסלח לי ושאתה תשלם, אתה התשלום שלי על ההתנהגות הלא מוסרית הזאת, הוא קילל אותך, בכך שכל מי שתאוהב ימות, אתה תשלח את חברייך לגיהנום, הוא יוולדו מחדש אך אתה לא לעולם לא תזכה בהערכתו, אתה תמיד תהיה מקולל בעיניו.
הוא שלח מכת ברק, אתה… אתה… אני לא הצלחתי להגיע אלייך, הוא הרג אותך…" לא האמנתי למילה אחת שיצא מפיו אם אני מת, אני אמור להיות בשאול, מה זה השטויות הללו, הוא לא הפסיק לבכות, זה כל כך צרם לי ואמרתי לו "אם אני מת איך אני חי?" שאלה מוזרה, אני יודע אבל לא הייתה לי ברירה, אני חייב לדעת, הוא הסתכל עליי ואז…