מי אמר שזאת הצורה הכי טובה להתחיל?…3

זה היה יום גרוע בהחלט, דניאל חשב לעצמו, אהבת חייו איזבל רק מתה, הוא גילה שהוא ככל הנראה שאומץ למרות שכל חיו זה מה שחשב וניסה לומר לאנשים ואיש לא האמין לו, יש לו הורים שבטח ירצו להכיר בו אך הוא לא רצה דרמה נוספת או טרגדיה, כל מה שנותר לו הוא חברו הטוב והבריון השכונתי.
"אז מה פרנק? החלטת להצטרף או מה? אתה חלק מזה? אני רוצה טיפה תשובות…" "תקשיב חתיכת אפסון קטן ומאופס" אמר פרנק "אולי אני גם חלק מזה אבל תאמין לי אני מעוצבן ברמות כרגע, אל תתגרה במזלך" "להתגרות במזלי? חשבתי שהגרוע מאחורי, האישה שאהבתי רוב חיי מתה, היא בטח על איזה רכב לניתוח לאחר המוות או שהיא בחדר מתים…" לא יכולתי להמשיך את השיחה, רציתי לבכות, רק להיזכר בפרצוף של איזבל לאחר שנפגע מכדור האש היה נוראי, כל הצבע אזל מגופה, לחייה וראשה האדימו והיא ירקה דם, אני מרגיש חרא רק כי אני נזכר, אני הבטחתי לה שכשנהיה גדולים אני יקח אותה למקום שהכי רצתה ללכת אליו, נטוס יותר נכון לומר, היא רצתה ליוון…
"רגע" אמרתי "דרור יש לי שאלה, אמרת שאימא של איזבל היא… היא… אפרודיטה???? אלת האהבה? זאת שיצא מתוך קצף הגלים?? אפרודיטה אפרודיטה??" "עכשיו נזכרת לישאול??" אמר לי דרור "ומה לגבייך דרור או אלייך פרנק?? זה ממש לא יכול להיות אמיתי" אמרתי ואז דרור הסתכל אליי ואמר "כן האלים אמיתיים הם חיים, זה נכון, וכן הם זקוקים לבני האדם שיסגדו להם ושהכי חשוב יזכרו אותם, בלעדינו הם היו מתים, וכן הם לפעמים מולידים ילדים עם בני האדם, אין להם ברירה, אחרת נשכח מהם והם יחדלו מלהתקיים, בני אדם ימותו ויחזור הכאוס למשול, זה מה שאתה רוצה?" גיחחתי "לא" אמרתי "זה נשמע פריקי, מומצע ברמות, כמו שאנחנו דמות מסרט או משהו" כולנו צחקקנו על זה, גיחכנו, ואז שתקנו.
אני רוצה להסביר משהו, דרור היה מסתבך כשהיה קטן, הוא היה מפלח, יכול להיות שבגלל זה הוא הצליח לגנוב מכונית בלי שאיש יבחין, אם אתם הייתם רואים ילד בן 15-14 גונב מכונית זה או היה מצחיק אתכם או מפחיד, במקרה שלי זה לא ממש היה אכפת לי, חוץ מזה דרור רצה לנהוג אז הוא לקח לעצמו את ההגה (הוא נהג די טוב, נראה לי שזאת לא הפעם הראשונה שבה הוא נוהג, אבל זה לא מפריע לי).
"תקשיב דניאל" אמר דרור בקול קודר "הבסתי את המפלץ שרצח את איזבל" כשהוא אמר את שמה ניסיתי לא לפרוץ בבכי "הצלחתי להרוג אותו, גברת סטטוס לא תזכור דבר אבל אתה צריך לזכור שזאת לא אשמתך" "ממש לא אשמתו, הוא מקולל! זאת רק אשמתו שאיז מתה" אמר פרנק בכעס "אשמתי??!!??!! " צרחתי "למה??? מה זאת אומרת שאני מקולל?? אני איבדתי אתכם…" ההבעה של דרור הפכה צוננת כאילו הוא מחבר אחד ועוד אחד ופנרק שיחק עם מטבע שהיה בידו הם שתקו ואני הרגשתי ששאלתי דבר לא במקום.
דרור ישב ליד ההגה אני לידו ומאחורינו פרנק, זה סתם היה רכב מזדה, לא משהו מפואר, אבל הרגשתי שהרכב הזה נהיה איטי משניה לשניה "אני יחזור על השאלה שלי, למה פרנק התכוון כשקרא לי מקולל??"
דרור הסתכל עליי במבט של אל תשאל, אספר אחר כך, "יש לפחות עוד … משהו כמו 13 שעות נסיעה, תעשה טובה דניאל לך לישון ופרנק איש לא מקולל ואני מציע לך להיות בשקט" .
נרדמתי ובחלומי הייתי באחו, הייתי בפיקניק ככל הנראה ונערה ישבה מולי, היה לה ג'ינס כחול, חולצה אדומה עם פרחים ונעליה היו מגפיים יפות, זאת הייתה איזבל…
"איזבל" צעקתי, רצתי אליה, היא הביטה לעברי במבט עצוב מאד ואני התחלתי לבכות נאבק לרוץ עד אליה, 3 דקות והייתי לידה "אני כל כך מצטער איזבל, את מתה בגללי, באשמתי, התקופפתי כמו פחדן, אני הייתי צריך למות לא את…" "זה לא משנה, אלות הגורל היו מוצאות דרך להיפטר ממני באותו היום ממלא, אתה יודע באור הזה אנחנו נראים כמו סתם עוד שני ילדים נורמאלים, חבל שזה לא אמיתי, אני מתה, לפחות קיבלתי פעם אחת אחרונה לדבר איתך, אני מצטערת, דרור התעקש שאני ישקר לך, הוא ידע, אמא שלי ידע, כולם ידעו שאני ימות, אני מטומטמת האה? הולכתי שולל אחרי האהבה, ואני אצטרך לשאת באחריותי לתקרית מותי, נשארתי בכיתה כי אתה נשארת, וידעתי על גברת סטטוס ופחדתי לשלומך…" "חכי" אמרתי "תני לי לומר משהו, כמה שאני אוהב אותך, הריחות שלך, הבסמים, אני לא מאמין שאת מתה, אני לא יכול ולא רוצה להאמין בזה" "אתה חייב זה היה נחוץ, היינו צריכים למצוא דרך כדי לקחת אותך איתנו למחנה" "אני לא מבין" אמרתי "ובצדק" אמרה "אהוב שלי, אנחנו היינו צריכים להוציא אותך מהחיים שאנחנו נתנו לך, אנחנו נתנו לך לשקוע בהם" "אני לא" אמרתי "אני יודעת, גם בפעם הראשונה שאפרודיטה אמרה לי שאני הבת שלה לא האמנתי, הייתי בשוק אהוב שלי, לך למחנה החצויים, מחכים לך שם אחייך ואחיותך, יאהבו אותך שם, אני צריכה ללכת אמא שלי בקרוב תבוא להביא את תנחומיה, אנחנו נפגש לצהריים בשדות האליסיום, אתה מאמין? אמא שלי, זאת שמתה בלידתי, חחח אני מתה להכיר אותה" "אל תגידי את זה זה לא מצחיק, מה אני יעשה בלעדייך, אולי אני יכיר את אחיי ואחיותיי אבל, את מתה, אהבת חיי, אני יתן לך את ליבי" "לא אתה לא, שלא תעז" "אני אוהב אותך, עכשיו ולנצח" "די אתה עושה לי רע, זה נועד לא לקרות, כשתקום אני לא יהיה שם, זכור אותי באהבה וכשתחשוב עליי אל תבכה יותר, זה כואב גם למתים אתה יודע" "שדות האליסיום, זה מזכיר לי משהו מהמיתוסים, אי של צדיקים, אפשר להיוולד מחדש לא?" "איני רוצה בכך, אתה מבין, נמאס לי, 5 פעמים נולדתי מחדש ו5 פעמים הגעתי הנה אני רוצה לנוח, ואתה מתעורר, להתראות, דניאל קרוס" החלום החל להשתנות, פקחתי את עיניי וככל הנראה הגענו ל"מחנה החצויים" סיפרתי לדרור על החלום שלי לפני שיצאנו מהאוטו והוא הנהן, "היא תמיד רצה לקרוא לך 'אהובי' היא דיברה רק אליך, ואז גילינו שאנחנו חצויים, נזרוק את האוטו בצד וניכנס ,אז נדבר.
לפני שנכנסו עמדו על הכניסה לגבול הקסום ודרור ופרנק קדו לפני "זה קשור לקללה?" שאלתי, דרור הינהן, שניהם אמרו לי להיכנס ראשון וכך עשיתי ואז הם נכנסו פנימה אחרי.