מחנה הטיטאנים – פרק שתים-עשרה

בבוקר הלכנו עד סנטרל פארק. כולם עדיין לא הפסיקו להביט בי ובאלכס, אבל אחרי כמה מבטים רצחניים הם הבינו את המסר.
משהו קרה מאז אתמול. אני ואלכס התקרבנו. בכל פעם שהיינו קרובים מספיק הידיים שלנו השתלבו, אפילו בלי ששמנו לב.
לאקסל היה קצת כסף אנושי ומיוריאל הכריחה אותנו ללכת לגן החיות. בוייל ניסה להוציא אותנו הכי מהר שאפשר, אבל אלכס וליאן גררו אותו איתנו. אחרי כמה גניחות ורטינות הוא הבטיח שלא יברח.
"הוא דומה לך!" צחקה אלכס כשעברנו ליד בבון. כולם צחקו ואני הסמקתי.
"בואו נמשיך ללכת…" מלמלתי. טוב, הדבר הטוב הוא שאלכס חזרה לעצמה.
אלכס הלכה לידי, החיוך השובב הרגיל שלה חזר. "היי, מתאים לך להיות בבון."
גלגלתי עיניים. "תודה אבל לא תודה. אני כבר מעדיף להיות חצוי."
"באמת?"
"כן."
"אז אתה משוגע."
נאנחתי והאטתי את קצב ההליכה שלי עד שהלכתי לצד ריין ואיידן.
"אז מה בדיוק עשה כשנגיע לאולימפוס?" שאלתי.
"ניכנס, נתקוף, ונקווה שההורים שלנו יהיו איתנו." אמרה ריין.
"אבא שלי היה איתנו אם לא היה עכשיו סתם רוח בלי גוף." אמר איידן.
"טוב, אחרי כל מה שקרה הייתי מעדיף שקרונוס לא – "
איידן הצמיד אותי לרצפה והרים את חרמשו. רק עכשיו הבנתי שהחרמש קסום, הוא מופיע רק כשאיידן רוצה אותו. כמה בני תמותה שעברו לידנו בהו בו והמשיכו ללכת. "כדאי שלא תגיד את השם הזה שוב אלא אם כן אתה רוצה לפגוש את לוק השני."
"איידן, עזוב אותו." אמרה ליאן ורצה לעברנו. היה מצחיק להיזכר שזה מה שאיידן אמר לה לפני כמה ימים, כשעוד היינו במחנה הפליטים.
איידן נאנח והחרמש שלו נעלם. הוא וריין המשיכו ללכת ואלכס וליאן עזרו לי לקום.
"אתה אידיוט." אמרה אלכס.
"מאוד." הוסיפה ליאן.
צחקתי צחוק מתוח. "אופס?"
שתיהן נאנחו והמשיכו להתקדם.
אקסל רץ אלי. "למה הוא הפיל אותך?"
קלטתי שעוד לא סיפרנו לו כלום על ההורה האולימפי של כל אחד. "טוב… איידן הוא בן של קרונוס, והוא לא ממש אוהב אותו."
הוא נאנח. "בצדק."
הנהנתי.
"אם אלכס וליאן לא הזכירו את זה קודם, אתה אידיוט." אמר בוייל שעבר לידנו.
"ולך יש שם אידיוטי." אמרתי.
ידיו של בוייל נקפצו לאגרופים. הפעם הצלחתי לעצור את המכה שלו לפני שנפלתי, אני כבר למדתי מאיידן.
הוא הוציא חרב משום מקום ותקף. חסמתי את המכה בעזרת החרב שלי והתחמקתי, אבל בכל זאת זרועי נשרטה.
"בוייל!" איזבל עצרה את המכה הבאה בעזרת הפגיון שלה. "תפסיק."
אחרי כמה נעיצות מבטים הוא הפסיק לנסות לתקוף אותי. חרבו נעלמה בדיוק כמו החרמש של איידן. כאילו אני היחיד בלי כלי נשק כזה.
"כמה ריבים בבת אחת." מלמל לוקאס.
"ומה למדנו היום? שלוק אידיוט!" לירון גם הצטרפה ליום-לוק-האידיוט-השנתי.
"יופי, אני אידיוט, לא צריך להזכיר את זה." הכנסתי בחזרה את חרבי לנדן ולא הבטתי באף אחד, כל העצבים שלי במסע הזה נפרקו בשעה אחת.
אף אחד לא אמר כלום. דילן פער את עיניו והתחיל לרוץ.
"דילן, לאן עכשיו?" שאלה ריין.
הוא לא ענה. הוא כבר היה די רחוק והתחלנו לרוץ אחריו.
רק אחרי שיצאנו מגן החיות לרחוב הצלחנו להדביק אותו. מי ידע שדילן מסוגל לרוץ כל כך מהר?
"דילן, מה אתה עושה?" שאלה לירון.
הוא התנשף. "ה-הנבואה שלי."
"מה איתה?" שאל איידן.
"היא עומדת להתגשם. היום."