מחנה הטיטאנים – פרק שלוש-עשרה

"אנחנו חייבים לעלות לאולימפוס." אמר איידן לשומר של בניין האמפייר סטייט.
"האולימפוס לא נמצא כאן, הוא נמצא ביוון." אמר השומר שכבר התחיל להתעצבן.
"אני יכולה להוציא ממנו את הכרטיס של המעלית." אמר ריין. היא שלפה את החרב שלה, אבל עצרתי אותה.
"בואי קודם ננסה להשיג אותו בשיטה הדיפלומטית, או-קיי?"
היא נאנחה. "נו, שיהיה."
"אם היא לא רוצה אני מסוגל לעשות את זה." אמר בוייל.
היקארי נאנחה והניחה את ידיה על הדלפק. קלטתי שהרבה זמן היא לא דיברה. "תן לנו להיכנס, לא נראה לי שאתה רוצה שכל כך הרבה חצויים יסתובבו כאן, נכון?"
השומר הניד בראשו. "בלי קביעה מראש לא נכנסים."
"בסדר. אז אנחנו נשב לנו כאן, נשייף חרבות, נשחק בטלפון…"
הוא התחיל להחוויר והושיט את הכרטיס הירוק של המעלית להיקארי. "תוודאו שאין אף אחד במעלית."
הנהנו נכנסנו למעלית. היקארי העבירה את הכרטיס ולחצה על הקומה השש-מאות.
התחלנו לעלות. הקומה המאה, מאה חמישים, מתאיים…
בקומה השלוש-מאות המעלית נעצרה. הדלת לא נפתחה והתחלנו לרעוד.
"ברור שדווקא עכשיו המעלית התקלקלה." איזבל נאנחה. "אם יש לנו מזל כזה, בשביל מה יש לנו את ליאן?"
"היי! אנחנו בכל זאת חצויים, אני לא יכולה להיות קמע מזל לכולנו." היא הניחה את ידה על הכפתורים ועצמה עיניים. אחרי כמה שניות היא נאנחה. "לא, לא עובד."
כולנו התיישבנו על הרצפה. המעלית היתה גדולה למדי.
"מישהו צלצל בכפתור חירום?" שאלה לירון.
אלכס הנהנה. "נראה לי שזה ייקח קצת זמן לצאת מפה."
ליאן נקשה באצבעותיה על הרצפה. "טוב… אז למישהו יש רעיון איך נעביר את הזמן עד שנצא מפה?"
אף אחד לא דיבר. רמת שיתוף הפעולה כאן לא הכי טוב.
בסוף נאנחתי. אם יש זמן מתאים לספר לחברים שלי על העבר שלי אז זה הזמן. "טוב, אז לי יש משהו לספר."
כל העיניים פנו אלי חוץ משל דילן ואלכס. הם כבר מכירים את הסיפור.
נשמתי נשימה עמוקה. אני כבר לא יכול לסגת. "בסדר, אז אני אתחיל."
וסיפרתי להם את כל מה שקרה. היו רגעים שגמגמתי אז הבטתי באלכס והיא עודדה אותי להמשיך. כשגמרתי הכאב הקטן והתמידי מהצלקת שלי נעלם.
ריין צחקה. "לאימא שלנו יש קטע עם צלקות."
"היא יצרה גם הצלקת שלך?" שאלתי.
היא הנהנה. "ובתמורה הטיטאנים הפסידו. לקחתי חלק בזה."
חייכתי "עוד מישהו רוצה לפחות את הלב?"
דילן קם. "לא נראה לי שנשאר זמן לזה."
קולנו קמנו. המעלית הטלטלה והמשכנו לעלות. אף אחד לא אמר כלום יותר עד שהגענו לקומה השש-מאות.
דלת המעלית נפתחה. בדקה הראשונה רק בהיתי באולימפוס, שזהר באלפי אורות וקולות שירה נשמעו מכיוון העיר.
נשמתי עמוק וירדתי מהמעלית. "ברוכים הבאים לאולימפוס. המסע שלנו עומד להיגמר עכשיו, בין שנמות ובין שלא."