מחנה הטיטאנים – פרק עשר!

הטיסה באמת לא ארכה הרבה זמן. או שכן, כנראה שקעתי במחשבות יותר מדי שלא שמתי לב לזמן. שמתי לב רק כשהגענו לאוהיו.
אלכס ישבה לידי. היא נמנמה קלות והניחה את ראשה על כתפי. לא זזתי כדי להעיר אותה.
חייכתי כשהיא מלמלה משהו על עכבר. מרחוק ראיתי את ג'ו מביט בנו כל חצי דקה אבל ניסיתי להתעלם. אני מחבב את אלכס, אבל לא ככה… נראה לי.
המטוס התחיל לרעוד. בטח כיס אוויר.
אלכס התעוררה. "כיס אוויר?"
ג'ו הביט בנו והחוויר. "לא."
"אז מה זה?"
בוייל דרך את הקשת שלו. "אנמוי תואלאי. רוחות סערה."
"אנחנו בבעיה." אמרה איזבל, אבל לא נראה שהיא מתרגשת במיוחד.
ג'ו זרק לי רובה. "בוא הנה. יש ברובה הזה קליעים מארד שמימי."
רצתי לתא הטייס. לא יצא לי לירות ברובה, אבל זה בטוח כמו רובה קשת, נכון?
ג'ו לחץ על כפתור וטיל יצא מהמנוע השמאלי. "אנחנו נצטרך לעשות נחיתת חירום."
הבטתי למטה. היינו כל כך קרובים לניו-יורק, יש לנו סיכוי. "אבל איפה ננחת?"
רוח סערה התנגש במנוע הימני והוא התפוצץ. התחלנו ליפול.
"קחו מצנחים ולכו! יש מצנח מתחת לכל מושב שלהם." ג'ו טען את הרובה, ואני לחצתי על ההדק. רוח סערה עצר ונפל.
"אבל מה איתך?"שאלה אלכס.
ג'ו עזר לי לשים את המצנח שלקחתי. "אני אהיה בסדר, אתם חייבים לקפוץ עכשיו."
ריין היתה הראשונה שקפצה. כולם קפצו אחריה.
עמדתי לקפוץ גם, אבל ג'ו תפס בזרועי. "תשמור על אחותי, בסדר? יש לה נטייה כזאת להיכנס לצרות."
הבנתי מיד למה הוא מתכוון. הוא אפילו לא מנסה לצאת מהסיפור הזה בחיים, הוא יודע שלא יצליח.
הנהנתי. "בסדר."
ואז רצתי, וקפצתי מהמטוס.
הרגשתי כאילו הפנים שלי מתקלפות מעלי. הלב שלי פעם כל כך מהר שכבר חשבתי שאני מקבל התקף לב.
"פרוש את הידיים שלך לצדדים ותדאה!" צעקה לירון מתחתי. "אחר כך תמשוך בחבל ותוציא את המצנח."
וזה מה שעשיתי. הלב שלי חזר לקצב הרגיל ותוך שנייה כבר הייתי על הקרקע.
"זה היה קרוב." אמר לוקאס.
אלכס הביטה לעבר המטוס המתרסק. "אבל מה עם ג'ו?"
כולנו הבטנו במטוס. שנייה לפני שהוא פגע באדמה, הוא פשוט התפוגג לאבק צהוב, כמו מה שקורה למפלצות שמחסלים אותם.
"ג'ו…" מלמלה אלכס. היא לא אמרה כלום, פשוט התחילה לבכות. זה היה כל כך מוזר. אלכס תמיד חייכה וצחקה, לראות אותה בוכה היה לא הגיוני.
"אלכס – " התחילה ליאן.
"אלכס, תפסיקי." אמרתי.
היא עדיין לא אמרה כלום. היא פשוט חיבקה אותי. הרגשתי לא בנוח אבל לא עזבתי אותה, היא בדיוק איבדה את אח שלה, היא צריכה שמישהו ינחם אותה.
"בואי." אמרתי לבסוף. "אנחנו קרובים לאולימפוס, עוד מעט ונשלים את המסע שלנו."
היא הביטה לי ישר בעיניים. הן רשפו בזעם טהור. "כן, האלים חייבים לשלם. על הכול."
והמשכנו במסע שלנו, כל הדרך אלכס לא עזה את היד שלי. ניסיתי להתעלם מריין ואיידן שנעצו בי מבטים. דילן ואקסל היו היחידים שדיברו כך שיכולם יכלו לשמוע אותם, והם דיברו עלי. בוייל הביט בנו מדי פעם ועשה פרצופים, ומזה היה קצת קשה להתעלם. מה הם מצפה, שאני אנשק את אלכס או משהו?
תשמור על אחותי. ג'ו השביע אותי. אני חייב לעשות את זה.
נאנחתי ולחצתי קצת יותר חזק את ידה של אלכס.