מחנה הטיטאנים – פרק חמש-עשרה

תגידו לי אתם – זה לא היה רעיון טוב לזרוק את החרב שלי?
מיד הסתובבתי וזרקתי את החרב שלי כמו כידון. מי שכמעט פגעתי בו פשוט התחמק.
הוא נראה צעיר ממני אולי בשנה, היה לו שיער חום-שחור ועיניים ירוקות-חומות. כשהבטתי בו הרגשתי איך המוח שלי מתערפל וקטעים מהחלומות שלי, גם אלו שחלמתי בגיל שש, חזרו אלי.
"מי זה הילדון?" אמרה איזבל.
הוא עשה פרצוף פגוע מזויף. "אני בן ארבע-עשרה."
"מי אתה?"
הוא נאנח. "מירון, בן מורפיאוס, אל החלומות. אני קרוי על שמו."
"פשוט תפסיק לקשקש." אמרה ריין. "מה אתה עושה באולימפוס?"
הוא הרים גבות. "אני קשקשתי?"
כולם נאנחו. הילד הזה מנסה לעלות לנו על העצבים (והצליח, במקרה של ריין ובוייל).
הוא הרים ידיים. "בסדר, אני אסביר." הוא חייך. "אני כאן כדי להרוג אתכם."
צחקתי. "אולי אתה לא שם לב שאתה מול יותר מעשרה חצויים חמושים היטב ומבוגרים ממך בשנים?"
"לא שכחתי, זאת פשוט לא בעיה." הוא הצביע עלי, והרגשתי שהשרירים שלי קופאים. ניסיתי לזוז אבל לא הצלחתי, פשוט קרסתי על הרצפה.
"מה עשית ללוק?" שאלה אלכס בקול קצת זועם. היא ניסתה לעזור לי לקום אבל לא זזתי בסנטימטר, כאילו הייתי דבוק לרצפה.
החיוך של מירון גדל. "סוף סוף שאלה טובה. כשהייתי בן עשר גיליתי שיש לי כוח קטן של שתילת חלומות, אני מסוגל לגרום לאנשים לחלום מה שאני רוצה שיחלמו, ואז אני די משתלט על המוח של מי שהשתלתי לו חלום. לא חשבתי שזה הכרחי עד עכשיו כי אחרת כבר הייתם מתים."
הידיים של אלכס נקפצו לאגרופים. "אז עכשיו אתה שולט במוח של לוק."
"בדיוק." הוא החווה בידו, וקמתי ועמדתי לידו, התנועות שלי היו כמו של רובוט.
"טוב, אז למה אתה רוצה להרוג אותנו?" ליאן עצרה את אלכס לפני שהתנפלה על מירון. הפרצוף של בוייל אמר שהוא מוכן לשלם כסף בשביל לראות את זה, וכך גם של ריין.
החיוך של מירון התערער. "אני נוקם. אימא שלי ואחי הגדול מתו בגלל חצויים מצבא קרונוס."
איזבל נאנחה. "בבקשה אל תתחיל עכשיו לספר את סיפור חייך המרגש, אפשר פשוט לעבור לשלב שבו אנחנו מכסחים לך את הצורה."
"מצטער, שאלו ואני אספר." הרגשתי איך השרירים שלי נרפים מעט. "בפלישה למנהטן אימא שלי נרדמה והדרקון הלידי מחץ אותה. אחי מת מהמינוטאור, הוא נלחם למען האולימפוס ואני ההפך."
איידן הנהן. "אז במקום לנסות לנקום באבא שלי אתה נוקם בכל מי שהיה לצידו, שלמעשה גם אתה היית."
מירון גם הנהן. "טוב, זה יותר נוח להוציא את זה על אחרים. מחנה הפליטים שהקמת בעצם הייתה מלכודת מוות כל הזמן."
לוקאס עצם את עיניו. "כן, עכשיו אני קולט את זה. כולם מתים."
עיני רשפו. הצלחתי להגיע לחרב שלי שהייתה לידי אבל השרירים שלי שוב קפאו.
"ועכשיו נשאר רק לנקום בכם," אמר מירון. "ואני לא צריך לעשות כמעט כלום."
אוי לא. חשבתי.
אבל כן, זה קרה. המוח שלי התחיל לכאוב והעיניים שלי רשפו. בדיוק כמו בחלום שלי ובחזיון של דילן, הנפתי את החרב שלי והסתערתי על כולם.