מחנה הטיטאנים – פרק ארבע-עשרה

כבר עמדנו להיכנס לאולם הכס, אבל משהו בכולנו אמר שכדאי קודם לטייל קצת בעיר.
ריין ובוייל הזעיפו פנים כשכולם הביטו בנו והציעו לנו להשתתף בכל החגיגה. היחידות שהשתתפו היו אלכס וליאן ועם כל ההערכה שלי לאלכס, עדיף לוודא שיש עליך אטמי אוזניים לפני שאתה שומע אותה שרה.
דילן, לוקאס, לירון, בוייל ואקסל ישבו בצד, הרחק מכל הרעש. דילן אפילו סתם אוזניים.
ריין ואיידן טיילו בגן. כל מה שהיה חסר להם היתה טבעת נישואים והם היו זוג מושלם.
מיוריאל, איזבל והיקארי סתם ישבו על ספסל וחיכו שכל זה ייגמר. הן נראו משועממות למדי.
ומה איתי? אני הייתי היחיד ששם לב שיש משהו לא בסדר כאן, חשתי במפצלת קרובה בדיוק כמו שמפלצות חשות בחצויים.
"לוק? הכול בסדר?" שאלה אלכס.
"לא…" מלמלתי. "אני מרגיש שיש כאן – "
שאגה של אריה קטעה אותי. התחמקתי בדיוק לפני שהכימרה פגעה בי.
ראש האריה של הכימרה נשף לעברי אש אבל שוב התחמקתי. כל הנימפות והסאטירים שהשתתפו בחגיגה ברחו בצרחות, פחדנים.
כולם רצו אלי. "איך הכימרה נכנסה לאולימפוס?"
"תשאלו את הכימרה." התחלתי לרוץ. "נראה לי שזה זמן טוב ללכת לאולם הכס!"
"או יותר נכון לרוץ." ליאן עקפה אותי ועצרה. כשהכימרה הגיעה אליה היא החליקה מתחתיה ונעצה בבטנה את החרב שלה.
חדשות טובות: הכימרה עצרה. חדשות הרעות: ליאן נשארה בלי נשק, והכימרה דחקה אותה בפינה.
"לא טוב." אמר לוקאס.
"כבר חוזר." אמרתי ורצתי לכיוון הכימרה.
קפצתי עליה ותפסתי ברעמה של האריה. הזנב הנחשי שלה ניסה לתפוס אותי אבל תפסתי אותו וכרתי אותו.
קפצתי למטה ושלפתי את החרב של ליאן. הכימרה שאגה שוב.
"נראה לי שכרגע שילמתי לך את החוב שלי."
"כן…" היא מלמלה.
"לוק!" שמעתי את אלכס צועקת, האינסטינקטים שלי הבינו מיד והתחמקתי מנתז אש.
"לרוץ!" צעקתי. בוייל ואיידן פתחו את הדלתות של אולם הכס ונכנסו פנימה.
כולם נכנסו, גם ליאן ששוב עקפה אותי. כמעט נכנסתי עד שהרגשתי שמישהו מושך את החולצה שלי, שהייתה מלאה קצף. הכימרה תפסה אותי.
"נו באמת." בוייל ירה חצים אחד אחרי השני ומיוריאל עזרה לו. אחד החצים פגע בעין של הכימרה והיא שמטה אותי.
רצתי בשיא המהירות ונכנסתי לאולם הכס. "תסגרו את הדלתות!"
הדלתות נסגרו מאחורי בקול. קרסתי, מתנשף מהר.
"אז עשיתם את זה." אמר מישהו מלפני, אבל לא ראיתי אותו. "ציפיתי שתמותו הרבה לפני, אבל כנראה שאצטרך להרוג אתכם לבד."