מחנה הטיטאנים – פרק אחד-עשרה

הערב הגיע יותר מדי מהר. מצאנו סמטה שקטה והתיישבנו שם.
הפעם, אף אחד לא נרדם. אקסל בחן את כולנו לראות מי יישבר ויירדם אבל בסוף הוא נרדם בעצמו.
"לילה טוב." לחשה ליאן. היא עצמה עיניים אבל היה ברור שלא נרדמה.
"לילה טוב." דילן כנראה נרדם באמת, עוד לא שמעתי אותו נוחר אז אי אפשר היה לדעת.
"לילה טוב." אלכס ישבה בצד, רחוקה מכולנו, ובהתה במכוניות שנסעו בכביש הראשי. העיניים שלה עדיין היו לחות.
כולם נרדמו בסוף. ניסיתי לשכנע את אלכס לישון אבל היא לא הסכימה לזוז.
"פשוט… לך לישון. אני בסדר." היא אמרה בקול שקצת היה חנוק מהנשימות המהירות שלה.
הנחתי יד על כתפה. "לא, את לא בסדר. את חייבת לישון."
"כדי שיהיו לי עוד סיוטים? לא תודה."
צמצמתי את עיני. "יש לך סיוטים? על מה?"
היא לא ענתה.
"אלכס?"
"פשוט סיוטים, עזוב את זה." לפי הקול שלה תהיתי מה ההגדרה שלה ל"פשוט סיוטים".
שכבתי אבל לא הצלחתי להירדם. הייתי חייב לשכנע את ג'ו לקפוץ גם מהמטוס, המוות שלו הוא באשמתי.
"אל תאשים את עצמך." אמר אל בקול חלוש.
"מה?"
"אחי היה עקשן יותר ממני, והוא אמר את זה עלי. לא היית מצליח לשכנע אותו לקפוץ." היא התייפחה בשקט בכל פעם שדיברה על ג'ו בזמן עבר.
הצלחתי לחייך בקושי. "הוא יגיע לאלסיום."
היא העבירה את ידה על חרבה. "הוא היה מגיע לשם בכל מקרה."
"מה הוא עשה?"
סוף-סוף היא הפסיקה לבהות במכוניות והביטה בי. "לפני כמה שנים היה לנו ריב גדול, הוא רצה שאני אלך למחנה החצויים ולא רציתי."
הנהנתי. "אז ברחת והצטרפת לצבא קרונוס."
היא הנהנה גם. "אז קצת לפני הפלישה לניו-יורק הוא הופיע שם ואמר שהוא מצטער על זה שרבנו. הוא הוציא אותי משם ובטח הציל לי את החיים." הקול שלה רעד בסוף.
נאנחתי. "אז אח שלך היה היחיד עם השכל בנינו."
הדבר הטוב היחיד ביום הזה היה שאלכס חזרה לחייך. "אז מה הסיפור שלך?"
משכתי בכתפיי. "את יודעת – אבא שלי לא התייחס אלי, הוא שלח אותי למחנה אבל ברחתי משם והצטרפתי לצבא קרונוס. בסוף המלחמה ברחתי בחזרה לסן פרנסיסקו."
"לא, מה עם הצלקת שלך?"
כמעט התפרקתי, זה היה הקצה שלי. אלכס הביטה בי בחשש אבל בסוף נשמתי עמוק והתחלתי לספר.
"באמת אימא קשוחה." היא מלמלה אחרי שגמרתי.
הנהנתי. "כן, מאוד."
"אבל עשית הרבה דברים בזמן האחרון, דברים מספיקים בשביל להוריד לך את הצלקת, אז למה אימא שלך עוד לא עשתה את זה?"
"אני לא יודע, אולי לא עשיתי את מה שהיא מחכה לו." פיהקתי. "טוב, תשמרי ותעירי אותי. לילה טוב."

נו באמת, הסיוטים חזרו.
הייתי באולימפוס, מקום שרק שמעתי איך הוא נראה אבל בכל זאת ידעתי איך הוא נראה. כולם עמדו מאחורי והביטו במישהו, לא ראיתי מי.
פתאום הרגשתי כאב כל כך חזק במוח שכבר חשבתי שהוא יתפוצץ. הוצאתי את החרב שלי, הרגשתי כאילו מישהו משתלט לי על מערכת העצבים ואני מביט מהצד ולא יכול לעשות כלום. העיניים שלי רשפו.
וכמו בחיזיון של דילן, הסתערתי על חברי.

"לוק!" צעקה אלכס.
התעוררתי והתיישבתי בבת אחת. "הכול בסדר?"
היא הנידה בראשה. "לא, אתה צעקת דברים וגנחת, זה היה מלחיץ בטירוף."
"טוב, אני בסדר. לכי לישון ואני אשמור."
היא לא התווכחה. תוך דקה היא התחילה לנחור, אבל עדיין היה שקט מאוד.
משהו ייכשל במסע החיפושים הזה. חשבתי. ואני מתכוון לגלות מה.