מחנה החצויים. פרק 10 לתולעת סיפורים.

~~נקודת מבטו של גילברט~
האורקל צודקת וזו אמת.
אני לא מאמין שאני משתתף במסע למרות שאני בן אפולו אני אפילו מרגיש ככה.
הנה אלנה מגיעה אני מקווה שאני בסדר …ומחייך שלא תדע "היי, אלנה." אמרתי והיא ענתה
" אתה חייב להיות בן שלושת הגדולים! או שאתה הנוסע הסמוי?" אני מופתע באמת איך היא ידעה על מה אני חושב " אלנה על זה בדיוק חשבתי!" אלנה צחקה וענייה הביעו שמחה.
" אני רואה שאתה מוכן אז יופי גם אני וריינה ולזלי. טוב ביי כירון רוצה לתת לנו דרכמות זהב."
אלנה הלכה כשהשער שלה נע ברוח.
אני נגשתי לעבר החוף התישבתי בעצב ואמרתי" אלים. מי מכם יודע האם אני בנכם?" ברגע שאמרתי ידעתי שזה יקרה מפני שזה צפוי…
מתוך המיים יצא כילשון שמתאים לגודל שלי ובמים ראיתי את הסימן שאני בן פוסידון!
נשמתי עמוק כמה פעמים ואז ראיתי את רוי האח של אלנה אומר " וואו! אני רואה שעכשיו הצטרף אח שלישי לבית פוסידון."
הקטע הוא שפוסידון די בררן בעניני נשים כך שבכל העולם היתה רק כמות קטנה שהתאימה לו.
אני צרחתי ושחררתי את התסקול.
~נקודת מבטה של ריינה~
אני לא מאמינה שנבחרתי כמו אנבת' אני לא מאמינה!
כל חיי עברו עלי כאן אז זאת אומרת שיהיה לי עתיד גדול.

כשכולם חושבים על הקשיים והשמחה מישהו מאוד שמח בחשכה…